הר הבית בידינו?

בפסטיבל הזמר העברי שהתקיים ביום העצמאות ה-19 למדינת ישראל, ב-15 במאי 1967, הרטיטה את הלבבות זמרת אנונימית צעירה, שולי נתן שמה, כששרה את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב". באחד מבתי השיר נכתבה שורה מלאה עצב וגעגועים: "ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה".
פחות מחודש חלף, מלחמת ששת הימים פרצה, ובכ"ז באייר תשכ"ז פרצו הצנחנים דרך שער האריות אל העיר העתיקה, וברשת הקשר נשמע קולו הצרוד של מוטה גור, כשהוא מכריז בהתרגשות עצומה: "הר הבית בידנו". במסדר הניצחון שנערך מאוחר יותר ברחבת הר הבית אמר מוטה גור ללוחמים: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים, והחזרתם אותו לחיק האומה".
אולי בשל אותה התרוממות נפש לאומית, לא נתן איש את דעתו לעובדה שדגל ישראל, שהתנוסס על כיפת הסלע, הוסר במצוותו של שר הביטחון משה דיין, ארבע שעות בלבד לאחר שהונף. האם היו אלה ארבע השעות הבודדות שבהן מומשה במלואה ריבונותה של מדינת ישראל בהר הבית? כדי לנסות ולענות על שאלה זו צריך לבדוק מה קרה מיום שחרור הר הבית ועד היום.

מה קרה לסטטוס-קוו?

מייד לאחר המלחמה קבע שר הביטחון, בפגישתו עם חברי המועצה המוסלמית העליונה, סטטוס-קוו חדש: ענייני הר הבית ינוהלו על-ידי הווקף, אך יותר ביקור יהודים על ההר. לא תותר תפילת יהודים במקום. איסור התפילה אף עוגן בהחלטת ממשלה. החלטה זו נתנה את האות להקמתן של תנועות יהודיות, שסירבו להכיר באיסור התפילה וקראו להקים את בית המקדש השלישי.
כבר באפריל 1969 הוגשה לבג"ץ הבקשה הראשונה לחייב את המדינה לאפשר תפילת יהודים בהר הבית. בשלהי 1970 ניתנה התשובה: לממשלה יש סמכות למנוע תפילה יהודית בהר הבית. ובמלים אחרות - התשתית לשליטה מוסלמית דה-פקטו בהר הבית הונחה על ידי מדינת ישראל סמוך מאוד ליום שבו אוחדה ירושלים.
בספטמבר 1993 הגישה תנועת "נאמני הר הבית" עתירה לבג"ץ, ודרשה לכפות על הרשויות הישראליות לאכוף את חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות בהר. עתירתם נדחתה, ובכך נפגע נדבך חשוב בריבונותה של ישראל במקום הקדוש.
בשנת 1996 חלו מספר אירועים משמעותיים, שהחלישו עוד יותר את אחיזתה של מדינת ישראל בהר הבית. לאחר הבחירות לרשות הפלסטינית מינה ערפאת במהלך מחוכם ומתחכם את ראש המועצה המוסלמית העליונה, חסן טהבוב, לתפקיד שר הדתות הפלסטיני. כך נוצר מצב שבמשרדו אשר בפתח הר הבית, שבו היו אמורים להתנהל ענייני הווקף בלבד, ייצג טהבוב באין מפריע גם את הרשות הפלסטינית, למרות שהדבר מנוגד לחוק. כך הפכה הרשות לבעלת הבית האמיתית בהר הבית.
במקביל, הצטרף שחקן נוסף למאבק הכוח. ראאד סלאח, ששימש כראש עיריית אום אל-פאחם, הוביל מבצע בנייה שבו השתתפו מאות מערביי ישראל, חברי התנועה האיסלאמית. במהלך המבצע הפכו אורוות שלמה - שטח רחב ממדים מתחת לרחבה הדרום-מזרחית של הר הבית – למסגד ששמו אלמוצלא אלמרוואני. המשך הבנייה נקטע באירועי פתיחת מנהרת הכותל. מאז האירועים הללו הוגברו מאוד מאמצי הרשות הפלסטינית והתנועה האסלאמית הישראלית להוכיח בעלות ועצמאות בהר הבית. וככל שהתחזקה אחיזתם, הלכה ונחלשה אחיזת מדינת ישראל.
והנה, חודשים מספר לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה בוטל הסטטוס-קוו שנקבע לפני 35 שנה על ידי משה דיין, ושערי הר הבית נסגרו לביקור יהודים. ההחלטה לא התקבלה על-ידי המשטרה מטעמים ביטחוניים, ולא על-ידי ממשלת ישראל משיקולים פוליטיים. אחראי לה הווקף, במצוותו של יו"ר הרשות הפלסטינית, שהחליט לעלות מדרגה במאבק על השליטה במקום. השערים הסגורים נותנים יתר תוקף לשאלה: מי באמת שולט בהר הבית?

לא ריבונות ולא דגל

לאחרונה התברר כי קיים חשש לקריסת הכותל הדרומי של הר הבית בשל התנפחות חלק ממנו. נציגי הרשויות הישראליות אינם מורשים להיכנס למקום שבריבונות ישראל, לבדוק ולטפל בסכנה. לעומת זאת, ישראל הזמינה מומחים מירדן לעשות את מלאכתה. את ממצאיהם קיבלה רשות העתיקות בהיחבא, ואת מסקנותיהם קיבלה הממשלה בחדרי חדרים.
בימים אלה הגיעו מהנדסים ירדנים לירושלים כדי לנהל בפועל את עבודות ההצלה, במקום עמיתיהם הישראלים, שזו מדינתם ואחריותם, ושרמתם המקצועית בוודאי אינה נופלת מזו של האורחים הזרים. במעשה המביש הזה מוכיחה מדינת ישראל הלכה למעשה מיהו בעל הבית האמיתי בהר. סמל הריבונות הבסיסי - דגל ישראל, שהוסר ארבע שעות לאחר הנפתו על כיפת הסלע באותו יום מרגש בשנת תשכ"ז - נותר מבויש בנקודת המשטרה ליד הר הבית.
ומדינת ישראל צריכה להחליט אם ברצונה לנסות לממש במלואה את ריבונותה בהר הבית, תוך לקיחת הסיכונים העצומים - מדיניים, דתיים וצבאיים - שכרוכים בצעד כזה, או לחדול מהצהרות רהב ריקות מתוכן בדבר הריבונות בהר הבית. הצהרות שמזינות בכזבים את חלום העם היהודי ימנעו כל חשיבה יצירתית באשר לפתרון סוגיית הר הבית והעיר העתיקה, עת יחלפו ימי הזעם, ושני העמים ישובו לדבר שלום.