חינוך לעודפים
מהיום להיום אפשר להחזיר לבית הספר הישראלי את המשמעת ואת ההישגיות. אפשר לעשות את השינוי עם אותם המורים, אותו מבנה (לקוי), אותם ההורים ואותם התלמידים
מערכת החינוך בישראל סובלת מעודפים: עודף מורים, עודף מפקחים, עודף תקציבים. העודפים גורמים להסתיידות עורקיה ולקשיי נשימתה. היא זזה לאט ובכבדות. התלמידים והוריהם, שהם הלקוחות של מערכת החינוך כבדת הגוף הזו, מקבלים ממנה שירות נחות.
קביעות אלו אינן חדשות. הן כתובות בדינים-וחשבונות שחיברו ועדות המומחים השונות שבחנו במרוצת השנים את מצבה של מערכת החינוך בישראל. על סמך ההמלצות הונהגו הרפורמות, ועל סמך הרפורמות קמו ועדות חדשות שהשיאו עצות חדשות, שהובילו לרפורמות חדשות. אלו לא באו האחת במקום קודמתה, אלא האחת על גבי קודמתה. כך נצבר במערכת החינוך מאגר ענק של תפקידים ונוהלים שאבד עליהם הכלח.
נקודת המפתח לשינוי מבני במערכת החינוך בישראל היא לכן הקיצוץ בעודפים. פחות מורים – אבל יותר טובים. פחות כיתות – אבל יותר מצוידות. פחות תקציבים – אבל יותר יעילות. בית ספר יותר רזה יהיה בית ספר יותר הישגי, תחרותי, מתמרץ ומתגמל את המאמץ האישי של המורה, לא פחות משל התלמיד.
"ועדת דברת" אכן המליצה על שינויים ארגוניים ואחרים בסטרוקטורה של מערכת החינוך, המתבססים על תפיסת חיסול העודפים. רובם נכונים וחשובים, חלקם אפילו חיוניים, אך יישומם עלול להימשך שנים: צפויה התנגדות של ארגוני המורים (השביתות האחרונות הן הפגנת שרירים קדם-רפורמית של המורים), של עובדי משרד החינוך, של רשויות מקומיות שונות, של קבוצות לחץ ואינטרסים, ולנו אין זמן.
רמת ההישגים של תלמידי ישראל דוהרת למטה. זהו שיקוף של תהליכים המתחוללים בחברה הישראלית כולה, שהבינוניות, ולא המצוינות, נעשתה ל"אני מאמין" שלה. השאיפה להצטיין הוחלפה בשאיפה להשתוות. תרבות ה"מגיע לי" החליפה את תרבות ה"אני יכול". ילד, הסופג מהבית את אמירת ה"מגיע לי" כיסוד שמכונן את חווייתו החברתית, לא יתאמץ בלימודים, לא ישתדל בשיעורים, לא ייטול על עצמו משימות מעבר למינימום ההכרחי. ואם לא יקבל את ה"מגיע לי", יפגין ברבים את קיפוחו. אחריות? הצחקתם אותו. משמעת? הצחקתם אותו כפליים.
כשישראל עמדה בצמרת מדינות היודעות להנחיל לתלמידים את הידע וההשכלה, לא היו אצלנו נסים ונפלאות. ילדים הלכו כל בוקר לבית הספר בתלבושת אחידה, הכינו את מלוא השיעורים, פחדו מהמורים והעריכו אותם. הם שמחו לקבל ציונים טובים וישבו שעות ליד השולחן בבית להשלים את השיעורים. כן, זה נשמע כמו אגדה, אבל היו רבים שרכשו השכלה לאור פנס נפט בצריף. השלכה טובה.
עם כל החשיבות והחיוניות של שינויים מבניים-ארגוניים במערכת החינוך, המהפכה צריכה להתחיל מייד, ולהיות קודם כל תפיסתית. מהיום להיום אפשר להחזיר לבית הספר הישראלי את המשמעת ההתנהגותית ואת ההישגיות ההשכלתית. את הכבוד המקצועי ואת האחריות האישית. אפשר לעשות את השינוי עם אותם המורים, עם אותו המבנה (הלקוי), עם אותם ההורים ועם אותם התלמידים.
סלחנות בחינוך לא מוליכה לקידום. היא רק מחשלת את הפיגור.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
