נצרים לנצח

גל הפיגועים האחרון, אחרי עוד תקופה של אשליית-שקט בעקבות פעולות כוחות הביטחון, מחייב חשבון נפש ובדיקת הערכות המצב על-פיהן פועל צה"ל. הולך ומסתבר כי המלחמה הזו מתנהלת על פי כמה הערכות כושלות מתמשכות, שיש להן השלכה דרמטית אם לא טרגית על ניהול המאבק בטרור.
כשל ההערכה הראשון אומר שניתן למגר (או "לצמצם") את הטרור, תוך הגברת הלחצים: חיסול, נקם, ענישה וכו'. הכשל הזה נובע מהערכת מצב שגויה, שרואה בטרור פעילות של קיצונים, ומסרבת לראות בו התפתחות אורגנית של התקוממות עממית רחבה, שיש לה שלוחות במגזר הערבי הישראלי ותמיכה של כל מדינות ערב. כאשר אנחנו שומעים כל הזמן כי 90% מניסיונות הפיגוע מסוכלים, זה מפני ששוכחים לומר לנו שאותם 10% הצלחה היו פעם עשר פעולות מתוך מאה, והיום הן מאה מתוך אלף, והמספרים המוחלטים עולים ככל שהלחימה נמשכת.
כשל ההערכה השני רואה במתאבדים את הנשק האולטימטיבי של הפלסטינים, בעוד שלמעשה מדובר בנשק זמני, ולאו דווקא הנורא ביותר. המתאבדים הפכו לאמל"ח תקני, מול עדיפותו המוחלטת של צה"ל על ארגוני הטרור בחודשים הראשונים של האינתיפאדה. הרקמה החברתית הפלסטינית הייתה ספוגה בקוקטייל קטלני שהורכב מזעם, ייאוש, לחץ כלכלי, טירוף דתי והצורך להגיב כדי לא להיות מושפלים עד עפר, והוא שהביא לשיגור מתאבדים, שהיו נשק זמין, זול ויעיל. ההיענות לקריאה להתאבד, לצד הידוק הלחץ של צה"ל, העצימו את התופעה הזו ואיחדו את החברה הפלסטינית ברצון להגיב בכל דרך, אבל זה ישתנה. יש כיום לא מעט מידע מודיעיני וסימנים שהארגונים בשטחים ומחוץ להם אוגרים מידע, אמצעי לחימה (כמויות של חומר נפץ מסוגים חדשים הגיעו לשטחים), ובעיקר לומדים את תורת הגרילה באורח יותר מתוחכם ושיטתי. בשלב זה מדובר ברסיסים חסרי משמעות אופרטיבית, אבל לא צריך מידע פנימי כדי לדעת שעומק הייאוש והתמיכה העממית והחיצונית יובילו לזה. איש לא יודע להעריך מתי זה יקרה, אבל זה בדרך כלל השלב שבו כולם "מופתעים" מעליית המדרגה של הטרור.
כשל ההערכה השלישי הוא הקמת הגדר. אם מדובר בהנצחת הקו הירוק אזי צריך לבנותה בדרך מסוימת ועל הקו, אבל אם מדובר בהערכה צה"לית שהקמת הגדר תצמצם את הטרור, מדובר במחילה בשטויות. בדיקה שיטתית של מגוון הסדקים בינינו לבין הפלסטינים שבהם עשוי לחלחל טרור, מביאה למסקנה נחרצת שהגדר הנבנית כרגע לא תביא לחיסול הטרור, גם לא לצמצומו, אולי להפך: באין יכולת לנהל אש מקומית בקו התפר, תופנה אנרגיית הטרור, שישתכלל ויילך, לנקודות אחרות, פנימיות ורגישות יותר.

יש אג'נדה

מקור הכשלים, אגב, איננו באגפים המבצעיים של צה"ל או השב"כ, אלא בנקודות החיבור שלהם עם הדרג המדיני, והם נובעים ישירות ממצוקת כוחות הביטחון הלוחמים ללא מטרה לאומית.
"חיסול הטרור" ו"לא מנהלים משא ומתן תחת אש" אינן מטרות לאומיות אלא אמצעים להגיע למטרות לאומיות. במקרה שלנו יש ארבע מטרות לאומיות שהממשלה חייבת לומר אותם לעם ולצה"ל: הסכם שלום בגבולות 67', כניעה של הצד השני, טרנספר, או מסגרת כלשהי של עיצוב הגבולות עם המדינה הפלסטינית. דה-עקא הממשלה אינה טורחת לומר לדרג הצבאי ולעם מהן מטרת המלחמה שלה, ולא בכדי. שלושת הכשלים הנ"ל משרתים את האג'נדה האידיאולוגית של הממשלה: לא לפנות התנחלויות.
מכאן ברור מדוע הממשלה איננה מדברת על מטרות הלחימה שלה. לא עם צה"ל ולא עם העם. ברגע שהממשלה תצהיר בגלוי על מטרות הלחימה שלה ניתן יהיה להתאים להן את הערכות צה"ל ולנהל על פיהן את הלחימה. תישאר רק בעיה אחת: מי ישרת בצבא שנלחם על "נצרים לנצח".