פני האליטה

"אמנת כנרת" הוא מסמך פרי יוזמה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. על המסמך חתומים שישים אנשים שמתיימרים לייצג את הימין והשמאל בישראל. בין החותמים אפשר למצוא את פרופ' יולי תמיר, מנציגות השמאל, אפי איתם מנציגי הימין ויעקב עמידרור (מי שקרא לכולנו "גויים דוברי עברית") מנציגי צה"ל.
האמנה, הכתובה בלשון אורווליאנית, היא טקסט מרתק לכל מי שרוצה להתחקות מקרוב אחר ערכיה של האליטה השלטת בישראל. אחד ההיבטים הבולטים באמנת כנרת הוא האיון המוחלט של הערבים בישראל. אף ערבי גם לא חתום עליה. יתרה מזאת, כבר בתחילת האמנה, הכתובה בלשון מליצית שמזכירה את מגילת העצמאות, כותבים מחבריה: "התכנסנו אנו בני העם היהודי וברוח מגילת העצמאות אימצנו אמנה זו" - ניסיון של אליטה לראות את עצמה כממשיכה של מגילת העצמאות, שעליה, כידוע, היו חתומים אף ערבים.
היחס לערבים עולה גם מהמשך האמנה: "על מנת להבטיח את קיומה של ישראל יהודית דמוקרטית, יש להמשיך ולקיים בה רוב יהודי ניכר. רוב זה יישמר אך ורק באמצעים דמוקרטיים". האם החלת חוק השבות על מאות אלפי רוסים (שאינם יהודים על-פי ההלכה) כדי לשמר את "הרוב היהודי" היא אמצעי דמוקרטי, או ש"הרוב היהודי" הזה אינו אלא רוב של בהירי עור שכולל את האירופים ואינו כולל ערבים? האם מתן הטבות כלכליות מפליגות לעולים, בעוד מאות-אלפי מובטלים - מזרחים ברובם - משוועים לעזרה, לסעד, להסבה מקצועית, הוא אמצעי דמוקרטי? על כך אין תשובות באמנה.
"מדינת ישראל היא מדינה שוחרת שלום...שמוכנה להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", כתוב באמנה. רק חסר הפירוט של הזכויות האלה. האם מדובר, למשל, על הקמת בנטוסטנים פלסטיניים תוך המשך השליטה הישראלית?
"מדינת ישראל היא מדינת אחווה", ממשיך הטקסט בעודו מדבר על מצוקות חברתיות בישראל, מבלי לומר אף לא מילה אחת על השקעות העתק בהתנחלויות שממשיכות לרוקן את הקופה הציבורית. כמה "אחווה" ניתן היה להשיג לו רק היו כספים אלה מופנים לעיירות הפיתוח, לדרום, להסבה מקצועית למובטלים, להשכלה יסודית לילדים משכבות מצוקה. על סדר העדיפויות הציבורי של התקציב אין האמנה מדברת.
השותפות של כמה מאלה שקוראים לעצמם אנשי שמאל באמנה מעידה יותר מכל על אופיו של השמאל הישראלי - בורגנות מנוכרת שעסוקה בטיפוח זכויות-היתר שלה. שוויון בין עמים, פלורליזם תרבותי וצדק חברתי אינם מעניינה. באופן עמוק היא שותפה להשקפת עולמו של הימין, כשההבדלים הם של גוונים, ניואנסים. וכבר אמרו חז"ל: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב".
המשך קיפוח האוכלוסייה הערבית, דיכוי הפלסטינים, העוני והאבטלה יאפשרו לכמה מהחתומים על האמנה להתרוצץ בכנסים בינלאומיים כפי שעשו עד היום. הם ירצו על "האחר" ועל "זכויות נשים במדינת ישראל", בעוד שעובדת זרה מנקה את ביתם ומשתכרת שכר זעום. אחרים או אחרות מבין החותמים יתמנו לתפקידים בכירים בממשל כאחראים לטיפול באוכלוסיה זו, שהרי הנצחת מצבה הוא שמאפשר להם להתקיים כאליטה.
ובעוד חודשים אחדים תמשיך אליטה זו להיפגש במלון הדור להמשך הדיון, אולי הפעם בנושא "ישראל וארגנטינה - היבטים השוואתיים".