הקיצוץ והרשעות

בלילות ארוכים של שירות מילואים, כשכל נושאי השיחה מוצו והעיניים ביקשו להיעצם, אימצנו לנו את המשחק החברתי הבא: העלינו שם של אישיות ציבורית מסוימת, חבר כנסת או כוכב תקשורת, ודנו בשאלה האם היינו מקבלים אותו ליחידה. הדיון התנהל בכובד ראש, תוך סקירה מדוקדקת של תכונותיו של המועמד מטעם עצמנו. נושאים כמו אמונה דתית, זיקה מפלגתית או עבר צבאי לא פסלו מועמד ולא קידמו אותו. הדיון התרכז באישיות, באופי, בהתנהגות, ובשאלה המתבקשת, האם אפשר לסמוך על האיש הזה בשעת צרה. בנימין נתניהו היה נפסל על הסף.
נתניהו היה נפסל לא בגלל מחסור באומץ לב קרבי וברוח לחימה – משני אלה יש לו בשפע – אלא בגלל בעיה של אופי. הוא יכול להיות צודק. הוא יכול להיות משכנע גם כשאינו צודק. ברמה האנושית הוא כישלון מצער.
סדרת הראיונות שהעניק בסוף השבוע עשתה כותרות בגלל ההתקפה שלו על האמהות החד-הוריות מצד אחד, ועל דוד בן גוריון וברל כצנלסון מצד אחר. מעטים שמו לב לאותיות הקטנות. "אני אספר לכם סיפור", אמר נתניהו לכתבי "מעריב". למאבטחים סביב ביתי יש בודקה. משרד ראש הממשלה קבע שהוא ישלם את חשבון החשמל. כמעט כל בוקר, כשאני יוצא עם הילדים מהבית, אני רואה את האור בבודקה דולק. זאת תמצית הבעיה במשק שלנו".
רגע אחד, היינו אומרים בדיון על מועמדותו של נתניהו. לפני שדנים ב"תמצית הבעיה במשק שלנו", לפני שמעלים להקרנה את השקפים, בואו נדבר רגע על האיש בבודקה. הוא מג"בניק. הוא שומר על ביטחון שר האוצר ומשפחתו 24 שעות ביממה. סביב הנורה הדולקת שלו מסיירים מאבטחי השב"כ. אם יעלה הצורך, הם אמורים לסכן את חייהם למען נתניהו ומשפחתו. על אלה בן אדם מתגולל? לא, ככה לא מתנהגים, לפחות לא ביחידת המילואים שלי.
"הבעיה הגדולה איננה הכסף", מסביר נתניהו. "אלא האחריות. אין אחריות. עושים גירעון? לא נורא. הממשלה תשלם". וואללה, צודק. כדי להבין כמה הוא צודק כדאי להעיף מבט מעבר לבודקה, לראות את ההשקעה הגדולה שהשקיעה המדינה בשני בתיו של שר האוצר, בלשכה שהחזיק בשנים שבהן התמקד בעסקיו הפרטיים, במס ההכנסה המגוחך – 25 אחוז – ששילמו הוא וברק על הרצאותיהם בחו"ל. לא נורא. הממשלה תשלם.
ואפשר להמריא עוד יותר רחוק, אל הבעיות האמיתיות של החברה ושל המשק. "אין אחריות", מקונן נתניהו, ומטיל את האחריות לצרות המאה ה-21 על שניים שנולדו בשנות ה-80 של המאה ה-19: דוד בן גוריון וברל כצנלסון.
נתניהו למד מאקרו-כלכלה. הוא מתעניין בהיסטוריה. הוא אינו בור כמו רבים מעמיתיו. הוא יודע היטב ממה נובעת התנפחות הוצאות הממשלה. היא נובעת, בחלקה הגדול, ממדיניות מופקרת של ממשלות ישראל בשנים האחרונות, אלה של השמאל ואלה של הימין, שניפחו מנגנונים, נכנעו ללחצים סקטוריאליים, עודדו בטלנות של מגזרים שלמים והפכו את ייצור הילדים לענף המכניס ביותר במשק. העניים, חלק מהם, נהנו מההפקרות. העשירים, חלק מהם, נהנו מהשחיתות. ממדי הפער החברתי מרמזים איזה סקטור נהנה יותר.
התופעה החדשה איננה הקיצוץ אלא הרשעות שנלווית אליו. היא מלמדת עד כמה נחלשה הסולידריות בחברה הישראלית. סקטור לסקטור זאב: לא רק מקצצים בקצבאותיהן של החד-הוריות אלא לועגים למצוקתן. לא רק מקצצים למרובי ילדים אלא אומרים: מגיע להם. מי אמר להם לעשות כל-כך הרבה ילדים?
הממשלה אמרה להם. ועכשיו, כשהממשלה שינתה מדיניות, וטוב ששינתה, היא חייבת לנהל את המשבר כך שישאיר אחריו לא רק משק צומח אלא גם חברה ישראלית אחת, חיה ונושמת. אחרת הכל יתפורר: במקום שנתניהו יחשוש מהנורה שדולקת אצל המאבטחים שלו, הוא יתחיל לחשוש מהמאבטחים.