אדבח אל-יהוד
ישראל יכולה לפעול צבאית נגד הטרור הפלסטיני, אבל זה אומר שאת המחיר ישלמו גם באיסטנבול, בקזבלנקה או בג'רבה, שם אין גדר שתחצוץ בין היהודים לטרור
מכל שכנותינו, ירדן היא הידידותית ביותר. היא משתפת פעולה עם ישראל בעשרות תחומים, גלויים וחשאיים. רק מעטים יודעים שהחוק הירדני קובע שמי שמוצאו יהודי לא יכול להיות אזרח הממלכה. לא מדובר ביהודים שמוצאם בישראל דווקא, אלא ביהודים באשר הם, גם יהודים אמריקנים, שאחר כספם והשפעתם הפוליטית מחזר המלך עבדאללה בדבקות.
מצרים פחות ידידותית מירדן, אבל מקיימת, לפחות, את הסכם השלום, אם לא כרוחו, כלשונו. "הפרוטוקולים של זקני ציון" הם סחורה חמה מאוד במצרים: בכיכר תחריר, הכיכר המרכזית של קהיר, הם מוצעים למכירה על המדרכות. בחנויות הספרים המכובדות של הוצאת "אל-אהראם" הם מוצגים בהבלטה, כיאה לרבי-מכר. כאשר שאלנו את אניס מנסור, בכיר הכותבים ב"אל-אהראם", איך מעז עיתונו להפיץ את הרעל האנטישמי הזה, הוא לא התרגש. יש במצרים חופש ביטוי, אמר. וחוץ מזה, שרון אשם.
גילויים אנטישמיים בעולם הערבי והמוסלמי לא הסעירו בעבר את הישראלים. הם נדחקו מפני נושאים דחופים יותר: שלום ומלחמה, טרור והמלחמה בו, מגעים שוטפים ועימותים שוטפים בין מנהיגים. היו ישראלים שחשבו שיש אפילו תועלת מסוימת באנטישמיות האיסלאמית: האגדה על שליטת היהודים בעולם מחזקת את כוח ההרתעה של ישראל. אם נגזר על היהודים להיות מפלצת, מוטב שיהיו מפלצת מפחידה.
טעינו, כנראה. לאורך כל הדרך טעינו. הפיגוע בשני בתי הכנסת באיסטנבול בשבת, כמו הפיגועים שקדמו לו, במרוקו ובתוניסיה, כמו נאום הפרוטוקולים של ראש ממשלת מלזיה, הם עדות מכאיבה לגודל הטעות. השיח האנטישמי מגיע רחוק, ומתורגם לפגיעה לא רק בישראלים, אלא ביהודים באשר הם, וקודם כל ביהודים שנותרו לפליטה בארצות האיסלאם.
מול הגל העכור הזה מגייסים הפוליטיקאים הרבה מליצות על אחדות הגורל היהודית, והרבה צדקנות. השבוע מתכנסת בירושלים העצרת השנתית של הפדרציות היהודיות באמריקה, והיא תהיה רוויה במליצות כאלה.
במקום להתבשם בבכי משותף, מוטב לנסות ולתפוס את הבעיה בקרניה. במחצית השנייה של המאה ה-20 הצליחו היהודים להפוך את האנטישמיות בעולם הנוצרי לבלתי-לגיטימית. למרות תחושת האשם הכבדה על השואה, גם באירופה, גם בארה"ב, מלאכת השכנוע לא היתה קלה. וגם עבודת התחזוקה לא קלה, כפי שיעידו הפגיעות התכופות במוסדות יהודיים במערב אירופה.
העולם המוסלמי הוא חזית חדשה. אין במדינות האלה שדולה יהודית, אבל יש שדולה יהודית במדינות מערביות שיכולה להפעיל לחץ. וקיימת מדינת ישראל. לא מובן, למשל, מדוע לא נעשה ניסיון להתנות סיוע אמריקני למדינות ערביות באיסור שיטילו השלטונות על התייחסות גזענית ליהודים או על תעמולה אנטישמית במסגדים וברחובות. ממשלות מצרים, ירדן, סעודיה ונסיכויות המפרץ תלויות בקיומן ברצונם הטוב של הממשל ובתי הקונגרס. האנטישמיות היא נושא רגיש מאוד גם בפוליטיקה האירופית. גם שם יכולה דרישה יהודית מגובשת, מגובה על-ידי ישראל, להטביע את חותמה.
ממשלות ישראל נהגו כל השנים לקבל החלטות שנגעו לעימות הישראלי-ערבי כאילו אין יהודים בעולם. הקונספציה הזאת ספגה מכה קשה ב-1994, כאשר האיראנים נקמו על פעולות ישראל בלבנון בפיצוץ המרכז היהודי בבואנוס-איירס. עכשיו הולכים ארגוני טרור איסלאמיים באותה דרך. זה לא אומר שישראל אינה יכולה לפעול צבאית נגד הטרור הפלסטיני, אבל זה אומר שהמחיר לא משולם רק כאן, בינינו לבינם. ובאיסטנבול, בקזבלנקה או בג'רבה אין גדר שתחצוץ בין היהודים לבין הטרור.
תמונות הטנקים ששועטים ברחובות שכם והמסוקים בשמי עזה אולי משמחות כמה שרים בממשלה, אבל ברחבי העולם המוסלמי הן נתפסות כמלחמה של העם היהודי, מגובה באמריקה, באיסלאם. מלחמת דתות, מלחמת תרבויות. ועוד יותר מזה הזיתים העקורים, הטרטורים במחסומים, ההרס במחנות הפליטים. הכיבוש, על אטימותו, על רשעותו, לא מתאים ליהודים, אבל הוא מתאים מאוד לשנאת היהודים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
