לראות את קפריסין

בשנות ה-50 וה-60 היתה לנו קפריסין חו"ל לעניים, אתר נכסף לרכישת מגהצים, המקום היחיד באירופה שהיו בו קבוצות כדורגל שאפשר היה לנצח וטלוויזיה שאפשר היה לקלוט, אמנם בקושי רב. אפילו סקס היה בה: שהגבר-גבר רצה להביא נערה אל חדר השינה שלו הוא נהג להבטיח ש"מהדירה שלי רואים את קפריסין".

הרבה דברים הם ראו שם. את קפריסין הם לא ראו. ב-1974 חולק האי לשניים. הרוב היווני ניסה לכפות על המיעוט הטורקי סיפוח ליוון. טורקיה הגיבה בפלישה צבאית. הצבא הטורקי כבש את השליש הצפוני של קפריסין, בכלל זה העיר פמגוסטה וחלק מהבירה, ניקוסיה. יוונים שגרו בצפון גורשו לדרום והפכו לפליטים. מתנחלים הובאו מטורקיה, לשנות את המאזן הדמוגרפי. בשטח הכבוש הוקמה "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", ישות חסרת תוחלת שהוכרה על-ידי מדינה אחת בלבד: טורקיה.

ככל שהצפון הטורקי התנוון, הדרום היווני שגשג. קפריסין היתה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: כמו ביירות של שנות ה-70, כמו טנג'יר של שנות ה-40 – גן עדן להרפתקנים בינלאומיים, מהמרים ומרגלים. הסוכנים השלומיאלים של המוסד הישראלי פעלו בה לצד סוכני "חיזבאללה" באיראן, חמאס וג'יהאד האיסלאמי, CIA, המוסד הבריטי ובעיקר המאפיה הרוסית. הלב היווני-הקפריסאי היה רחב דיו להכיל את כולם, שלא לדבר על הכיס.

ב-1 במאי השנה תהיה קפריסין, עם הטורקים או בלעדיהם, לחברה ה-25 באיחוד האירופי. ההצטרפות מסמנת את ניצוחם המוחלט של היוונים של על הטורקים: לא בחיל, לא בכוח, אלא בצמיחה כלכלית ובהסתגלות לכללי המשחק של השוק החופשי. תאריך היעד חולל מהפך בעמדות מקודשות. ממשלת טורקיה, שמשאת נפשה הצטרפות לאיחוד האירופי, כפתה על הקפריסאים שלה להיכנס למו"מ. יוון לחצה על הקפריסאים שלה. הממשל האמריקני התערב. מזכ"ל האו"ם התגייס להציע תוכנית מרופדת בכסף לאיחוד מחדש. בסוף השבוע קיבלו מנהיגי שני הצדדים את הדין. תוכנית השלום יצאה לדרך.

הסכסוך בקפריסין קל יותר לפתרון מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש בו פחות דם, פחות פליטים. יותר משהוא תלוי ברצונם של הצדדים במקום, הוא תלוי באינטרסים של שתי המדינות החוסות עליהם, יוון וטורקיה. כמוהו כסכסוך בין סניף של מקדונלד'ס לסניף של בורגר-ראנץ': הקטנים רבים, אבל הפתרון מצוי ביחסים בין חברות האם.

בקפריסין הצליחו בגלל שילוב של מקל וגזר: מי שמצטרף לאירופה מבטיח את עתידו; מי שנשאר בחוץ נידון לפיגור נצחי. תהליך אוסלו ניסה להשתמש בכלים דומים: גם ישראל וגם הפלסטינים זכו למימון נדיב מהעולם. למרבה הצער, התברר שכאן ההשפעה של הכסף הפוכה: במקום לממן את השלום הוא מממן את המשך הלחימה.

יש לנו אפוא סיבה טובה לראות את קפריסין – ולקנא. מרצון או מאונס, הם עלו על הדרך לפתרון מוסכם. אנחנו תקועים. לפני שנים אחדות, כאשר נדמה היה שהסכסוך שלנו נפתר, הציע חתן פרס נובל שלנו, שמעון פרס, את שירותיו לפתרון הסכסוך בקפריסין. עד כדי כך היה בטוח בהצלחתו, שחשקה נפשו לייצא אותה. פרס נאבק עכשיו על שלום הבית במפלגתו, ושר ההיסטוריה צוחק כל הדרך לניקוסיה.