האם ביילין בחיר?
אנשים אפורים יותר מביילין ואף נלעגים - וביילין ודאי אינו כזה - הפכו למנהיגים "כריזמטים", אם צצו ברגע הנכון עם המסר המתאים
מה לא נאמר על "הפודל של פרס"? אמרו שהוא תככן ולא דמוקרט, משום שבישל בחשאי את הסכמי אוסלו, שהיו באמת הסכמים כושלים. גם אני התנגדתי להם מתחילתם. אמרו שהוא אינטליגנטי מדי, מלומד מדי, מרובע מדי, אשכנזי מדי, אליטיסט, מתנשא, מתנסח ברהיטות מדי (כלומר לא בלשון הרחוב ולא בדמגוגיה), אין לו עבר צבאי מפואר ואינו כריזמטי. במקום למשוך המונים בנאומי מרפסות הוא מעורר סלידה, גיחוך ותוקפנות. קראו למשל את התגובות למאמר זה.
כל אלה הם כמובן דברי הבל ורעות רוח. רוב התכונות הללו מכשירות אדם במדינה נורמלית למשרה הרמה ביותר. אז תאמרו: "אבל אנחנו לא מדינה נורמלית".
אלא שהיו לביילין עד כה שתי בעיות אמיתיות. בעיה אחת: מה שקרוי השמאל, או מחנה השלום, האמין שהדימוי של ביילין אכן בעוכריו, וכי הוא מתאים אולי למשרה רמה באוניברסיטה, אך לא לפוליטיקה הישראלית. בעיה שנייה: הוא עצמו האמין בסטריאוטיפים אלה. שתי האמונות הללו, בהתלכדן יחדיו, היו בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ויצרו את הדעה כי יוסי ביילין חסר את הנכס הפוליטי העיקרי: הכושר להיבחר.
אולם מלבד התכונות ה"נוראות" שנמנו קודם, יש לביילין כמה תכונות נוספות שבלטו לאחרונה. ראשית, הוא לומד ומפיק לקחים. למשל, לקחי נקודות התורפה של אוסלו: עמימות, העדר יעד סופי ומוגדר, והדרגתיות לשם "בניית אמון", שאפשרו למתנגדים משני הצדדים להרוס את התהליך. כל אלה תוקנו במידה רבה בהסכם ז'נווה.
תכונה נוספת היא שהוא התחיל להאמין בעצמו ולהקרין אמונה זו סביבו. ביילין יודע להבחין במצבים פוליטיים ובמצבי רוח ציבוריים משתנים, ויש לו כושר עיתוי נכון. אין זה חדש שמאז הכרזתו הנפשעת של ברק כי "אין לנו פרטנר" נוצר ואקום רעיוני, פוליטי ומנהיגותי משמאל למפה הפוליטית. את רווחי החלל הפוליטיים גרפה הדמגוגיה הלפידיסטית - שהיא אסקפיזם אל שנאת כל המגזרים האחרים בחברה הישראלית ונהנתנות לשמה - ואת הרווח האידיאולוגי גרף הימין הסהרורי. היה צורך במשבר כלכלי וחברתי ובאין אונים המתמשך של הממשלה הימנית ביותר שמשלה אי-פעם בישראל כדי שאפילו רבים מבין אנשי הימין החילונים יבינו כי תפיסת ארץ ישראל השלמה וההתנחלות בה מובילה למבוי סתום ולייאוש מהמפעל הציוני. ביילין תפס את הרגע שבו המטוטלת החלה לנוע שמאלה, והשכיל להעניק לה תנופה - הן בצד הישראלי והן בפלסטיני.
ולבסוף, התגלה הביילין החדש לא רק בעקשנותו ובעקביותו אלא גם בכך שהוא רוצה, ממש תאב, להגיע לראש הפירמידה ולהנהיג את המדינה כדי להוציאה מן המשבר והשיתוק שנמשך מאז 1967. כאן יש לקבוע עוד כי כריזמה אינה תכונה אישיותית של מנהיג, אלא הצורך של מונהגים להאמין בו ובדרכו, ולהתלכד סביבו. אנשים אפורים יותר מביילין ואף נלעגים - וביילין ודאי אינו כזה - הפכו למנהיגים "כריזמטים", לטוב ולרע, אם צצו ברגע הנכון עם המסר המתאים.
ממשלת-צללים אופוזיציונית
ביילין כבש בסערה את מרצ משום שאנשי מפלגה זו חשו שהוא מביא עמו נכסים אלקטוראליים. אולם זה היה קטע הדרך הקל יותר. עכשיו נחוץ לפנות לאו דווקא למפלגות נוספות (יש להניח כי מפלגת העבודה אבודה ואנכרוניסטית, וכי רוב חבריה וחברי-הכנסת היוניים שלה יעברו תוך זמן קצר למפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה), אלא לקהלי יעד שונים. למשל, מצביעי מפלגת העבודה, רבים ממצביעי שינוי וקהל המצביעים הפלסטינים במדינה.
לשם כך יש להקים כבר בחודשים הקרובים ממשלת-צללים אופוזיציונית, שתגבש מצע משותף עם כל הפלחים האפשריים של החברה הישראלית. מעין תוכנית ז'נווה פנימית לשיקום מדינת הרווחה הישראלית. זה יהיה אולי קשה יותר מאשר להגיע להבנות עם הפלסטינים, אבל זה אפשרי כי התנאים בשלו. ביילין יהיה זקוק לסיוע ופרגון מכל מי שישראל קרובה ללבו ואין לו מדינה אחרת.
אסיים בהערה אישית. מזה כ-35 שנה אני משתתף בזירה הציבורית ומשמיע קול. כמעט מעולם לא כתבתי דברי שבח לשום מדינאי ישראלי ולמדינאי בכלל, כי לדעתי לא היו ראויים לכך. לעתים נאלצתי לבחור בין דבר לחולירע ובחרתי בלית ברירה, כי ככה זה בחיים הפוליטיים. הפעם אני בוחר בלב שלם, ועלי לומר שלא קל לשנות הרגלים מושרשים. אז אל תגידו שאין מנהיג לשמאל ולמחנה השלום. יש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
