הלב גס והיד קלה על ההדק

בימים הבאים, צריך לקוות, יתברר עד הסוף מה קדם להוראה לירות במפגינים נגד הגדר, ביום שישי באזור בידיה. מה חשבו החיילים שהם רואים, מה ידע מי שהורה לירות ומי שלחץ על ההדק. מה הביא לתוצאה הבלתי-נסבלת, שבה מפגין שאינו מסכן חיי אדם מוצא את עצמו פצוע קשה מירי של כדור חי.

עוד לפני כן לא מוקדם לקבוע שבתקרית כולה ניכרים סימני ההתבהמות, שיוצרים הכיבוש המתמשך ומצב המלחמה בשטחים, בצה"ל ובתודעה הישראלית בכלל. שלוש שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה, מודים קצינים בכירים (בינתיים בשיחות שלא לציטוט) שבשטחים הולכות ומתרבות תופעות של לב גס ויד קלה על ההדק. הפעם היו במקום מפגינים ישראלים ומצלמות טלוויזיה, וכך נחשף ירי, שעל פי החומר המצולם שום הוראה של פתיחה באש המוכרת במדינת חוק וסדר אינה יכולה להצדיק אותו.

אבל בואו לא נשלה את עצמנו: הרוחות סוערות אך ורק מפני שהפצוע קשה היה ישראלי. לו היה מדובר בפלסטיני, ספק אם האירוע היה מקבל אפילו שורה בעיתון. אפילו חלק מהפוליטיקאים, שהזדרזו להגיב על האירוע, הביעו זעזוע מכך שלא הבחינו בין ישראלים לפלסטינים, כאילו במפגינים פלסטינים מותר לירות בלי אבחנה.

ישראל נתונה במצב מלחמה, מול אויב שאינו לובש מדים וקשה להבחין בינו לבין האוכלוסייה האזרחית שבתוכה הוא נטמע. בסוג כזה של לחימה טעויות בזיהוי, נפגעים חפים מפשע והשלכות סביבתיות קשות גם על מי שלא חטא, הם דבר כמעט בלתי-נמנע. אבל יש מרחק גדול מכאן ועד המציאות הנוכחית, שבה כמעט אין דין ואין דיין.

עד כה הניבו הפעולות בשטחים כמות מזערית של חקירות, וגם אלה כמעט לא הובילו להעמדות לדין. זה מובן אולי על רקע תודעת המצב הנוכחי: במלחמה מעטים מתעקשים לבדוק בציציות של כל מעשה ומחדל. אבל הכוחות מצדם מקבלים מסר ברור, לפיו רק מעשה קיצוני במיוחד יוביל לבדיקה. ומי שבמעשה של שגרה הורס בתים, פורש מחסומים ומטיל עוצר, הקווים בין קיצוני ליומיומי מיטשטשים אצלו בצורה מסוכנת.

הדברים מסובכים עוד הרבה יותר. חלק גדול מהפעילות של צה"ל בשטחים מצוי במרחב האפור שבין הצבאי למשטרתי, אבל לחיילים אין שום ציוד או הכשרה משטרתית, ולמפקדיהם אין מנטליות של משטרה. כדאי לחדד את ההבדל: צבא, על-פי טיבו, אמור לפתור בעיה במרב הכוח, וההישג שלו הוא אם הוכרע הצד השני באופן המוחץ ביותר. משטרה אמורה להשתמש במינימום הכוח, וההישג שלה הוא בכך שהמצב נפתר והסדר חוזר על כנו במינימום ההכרחי של פגיעה. אירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים, הוכיחו שבכל מה שנוגע לערביי ישראל, לקתה המשטרה באבחנה הזו, הן בציוד והן בתורת הפעלה. ואם כך לגבי המשטרה הכחולה, בתוך מדינת ישראל, על אחת כמה וכמה כשמדובר בצבא הפועל בשטחים.

הבעיה איננה בכך שנפגע ישראלי או בהשלכות הבינלאומיות של המחזה. בראש ובראשונה היא בין צה"ל לבין עצמו. מפקדי הצבא, שהאמרה "צה"ל אינו בוחר את משימותיו" שגורה על פיהם, חייבים לעצור ולבדוק מה עשו המשימות שהצבא ממלא בשטחים למוסר הלחימה שלו. הם חייבים להעמיד את הדרג שמעליהם על הנזק המתמשך שיש בכך שהצבא ממלא תפקידים משטרתיים. והם חייבים להכיר בכך שדרושים צעדים חריפים כדי להחזיר את הרסן למקומו.