לקח עיראק האמיתי
בעקבות המתרחש באירופה ובארה"ב עולה מהמלחמה בעיראק לקח אחד, המוכר לנו היטב: ממשל המוליך את עמו למלחמת שולל ישלם את המחיר
בישראל, הכמהה להכרה עולמית בצדקת מלחמתה בטרור, התקבלו תוצאות הבחירות בספרד בשבוע
שעבר כעוד הוכחה לכך שהעולם השתגע. איך יכול להיות שאחרי פיגוע שבו ניטלים חייהם של כמעט 200 ספרדים,
והתגובה לו על-פי אמות המידה הישראליות הייתה צריכה להיות התכנסות רבתי מאחורי הממשלה וקריאה לנקום באויב, קם הבוחר הספרדי וגירש את המפלגה השלטת. איך יכול להיות שגם שם, בעולם המערבי הנאור, נכשלת הצריבה התודעתית מבית מדרשנו פעם אחר פעם.
שנה לאחר המלחמה בעיראק הלקח שהעולם לומד הוא אחר. הוא בא לידי ביטוי במיליוני האנשים שיצאו בסוף השבוע לרחובות והפגינו נגד המלחמה ובעד השבתם של חיילי הלאומים השונים הביתה. הוא בא לידי ביטוי בהתפוררותה של קואליציית הכוח האמריקנית: בזו אחר זו מבקשות המדינות ששלחו חיילים לעיראק, לא מפני ששוכנעו שסדאם הוא סכנה לשלום העולם אלא מפני שביקשו למצוא חן בעיני האח הגדול מוושינגטון – לסיים את מעורבותן במה שרק האמריקנים עוד מתעקשים לכנות "בנייתה מחדש" של עיראק. פולין כבר הודיעה שבקרוב תחזיר את חייליה, הממשלה הספרדית החדשה תעשה כמוה.
מעל לכול, הלקח העולה מאירופה ומארה"ב עצמה הוא אחד – והוא אמור להיות מוכר לנו היטב: ממשל המוליך את עמו למלחמת שולל ישלם את המחיר. אסנאר הספרדי, ראש ממשלה מוצלח ומצליח כמעט בכל אספקט, החליט אמנם בעצמו לא לרוץ בבחירות, אבל את תבוסתה של מפלגתו אפשר לייחס אך ורק למעורבות בעיראק ולהכרזה השקרית כאילו מבצעי הפיגוע במדריד הם הטרוריסטים הבאסקים. טוני בלייר, עד לפני שנה מראשי הממשלה הטובים והפופולריים ביותר שהיו לבריטניה בעשורים האחרונים, הוא היום מבחינה פוליטית גבר מת-מהלך. כל העוצמה הכספית והארגונית, העומדת מאחורי ג'ורג' וו. בוש תידרש כדי למנוע את הדחתו בנובמבר הקרוב, למרות שרוב אמריקה קרובה היום יותר לרפובליקנים. נכון לעכשיו, נדמה שרק נס (וסכום של תשע ספרות בדולרים שיושקע במערכת הבחירות) יצליחו אולי להציל את הנשיא האמריקני.
אתה לא יכול לשקר לכל האנשים כל הזמן, אמר אברהם לינקולן, נשיא רפובליקני שהוביל את ארה"ב לאחת מהמוצדקות במלחמותיה. בוש ובלייר שיקרו לעמם, והשאלה אם עשו זאת ביודעין או לא כבר אינה חשובה.
הם הניחו שההצלחה בשדה הקרב תחפה על הכל: על כך שכל הסיבות המוצהרות למלחמה התגלו כמוטעות, על כך שהלחץ הישיר והעקיף אנס בסופו של דבר את מערכות המודיעין לספק להם את הנתונים הדרושים כדי לצאת למלחמה, על כך שהייתה להם תוכנית איך כובשים את בגדד, אבל שום מושג מה עושים ביום שאחרי. הם סמכו על הקריאה לפטריוטיות, על רגשות הנקם אחרי ה-11 בספטמבר ועל האמירה, המקובלת גם אצלנו, לפיה צריך להיות בשקט כי עכשיו יורים. שנה לאחר מכן הגיע זמן הפירעון של כל הדברים האלה.
יום השנה למלחמת עיראק עומד לא בצילה של המערכה הצבאית הסופר-מודרנית שנוהלה שם, ולא בסימן הדחתו של רודן אכזר, רוצח עמו ותוקף שכנותיו. הוא עומד בסימן הלקח העצום, שיצטרכו ללמוד אלה המתיימרים לנהל את העולם מעמדה של מעצמה יחידה ובעלת בריתה הנאמנה: הזעקה לפטריוטיות לא תכסה על הכל. היא יכולה לגייס לצדם, לזמן מוגבל, את התקשורת, שהתגלתה ערב מלחמת המפרץ בעיקר כפחדנית ושואפת רייטינג. היא יכולה להשקיט מתנגדים לזמן קצר. אבל בסופו של דבר, מי שמוליך את עמו למלחמת שולל ישלם את המחיר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
