כמו כריתת אבר
מדינה יכולה אמנם לעקור תושבים ויישובים ממקומם, אך רק כאשר מדובר במקרה חירום, כאשר סכנת אבדון מרחפת על המדינה כולה, וזה לא המצב
לפני שנתיים, כאשר מלאו עשרים שנה לנסיגה מימית, נשלחתי ככתבת בעיתון "נקודה" לראיין כמה מהעקורים ולראות מה עלתה להם. השיחות לא היו קלות. לא היו אלה אנשים ש"עברו דירה", אלא שעברו אובדן, חלקם עדיין באבל שכאבו לא יפוג. החברה הישראלית שכחה את האנשים האלה, דחקה אותם לקרן זווית של הזיכרון הלאומי שלה, אבל הם לא שוכחים. אני זוכרת את עצמי מתבוננת באלבום התמונות "משם" - זוג מחייך ליד בית, ילד קטן משחק בחול, וחושבת שכך בדיוק מראה משפחה שכולה את תמונות יקירה שנפל. בהבדל אחד: למשפחה שאיבדה את יקירה אין ערכת תמונות המתעדת את ההרס עצמו, להם יש.
אני זוכרת את עצמי מאזינה פעורת פה לסיפורים על שקרה ללא מעט מחבריהם מחבל ימית בשנים שלאחר הפינוי: מחלות ממאירות, תאונות דרכים, גירושים, תאונות עבודה – אוסף של פגעים וצרות, שעל-פי המחקרים אופייניים לנפגעי טראומה שלא החלימו. והראיה הטובה ביותר לכך שהמדינה לא זוכרת את אשר עשתה רק לפני עשרים שנה היא שהיא מוכנה לעשות זאת שוב, ולאותם אנשים ממש.
אינני מבינה את ראש הממשלה. מה זה בעיניו הקמת יישובים? משחק בקוביות? מפנים, מפרקים, בונים מחדש במקום אחר ואם זה לא מצליח אז בועטים, כמו שעושה ילד קטן שהלגו שלו לא הצליח? שרון עומד מאחורי הקמת ההתנחלויות בשומרון, וגם מאחורי עקירת חבל ימית. והאמת - לא ברור לי איך כל זה מסתדר ביחד, איך הוא מוכן לעמוד כעת מאחורי הרס חבל התיישבות שלם, שבו חיים אנשים ועובדים ומגדלים את ילדיהם ומצטלמים ושמחים וסובלים ובוכים.
איך ניתן להבין את אטימות הלב והרשעות שבהם הופכת עקירת חבל שלם לדבר שנשקל במלוא הרצינות? הנה הצעה אחת להסבר: החברה הישראלית חיה רובה בערים. קובעי הטעם שלה חיים בערים. עורכי העיתונים וכותביהם גרים בערים. עולם ההתיישבות של הכפר והקיבוץ התרחקו מהאופנה ומהתודעה, ועמם אבדה היכולת להתייחס למקום מגורים כאל יחידה אורגנית, הגדולה מסך פרטיה. כאל מרקם חיים שיש לו נוכחות, שונה מזו של שכונה בעיר או של בית דירות.
אבל הסבר זה אינו מספק. מערכון שראיתי לאחרונה בערוץ 10 סיפק לי תשובה אכזרית יותר לשאלת הקלות הבלתי נסבלת שבה מוכנים אנשים לעקור אנשים אחרים ממקומם. מתנחלת הרה הוצגה בו כמכונת ילדים חסרת לב: היא מונה את ילדיה, "שרה חיה", "שרה מתה", ושמחה בגיוסו של בנה, שהרי מגורים בנצרים מסוכנים הרבה יותר מכל שירות צבאי. רוצה לומר: אם האחרים מפלצתיים ולא אנושיים מספיק, אזי מה הבעיה להתייחס אליהם כאל קוביות?
העובדה שמערכון כזה יכול להיות משודר באין פוצה פה ומצפצף מעידה כי הדרך בה תופס חלק לא מבוטל של אזרחי ישראל את המתנחלים בכלל, ואת יושבי גוש קטיף בפרט, היא כחייזרים במקרה הטוב, ומפלצות במקרה הרע. והלא הם לא היו שם מעולם, ומה הם יודעים בכלל? רק מה שכתוב בעיתון ומה שמראים בטלוויזיה באותן שתי דקות שבהן מופיעה ה"מתנחלת" במלוא תפארתה הסטריאוטיפית: כרסה בין שיניה, מדקלמת איזה דקלום סטנדרטי על חשיבותה של "ארץ ישראל". אלא שהשטחיות של השיח הציבורי הוא נושא לדיון אחר.
איני טוענת שמדינה לא יכולה לעקור תושבים ויישובים ממקומם, אבל מותר לעשות זאת רק כאשר מדובר במקרה חירום, כאשר סכנת אבדון מרחפת על המדינה כולה. לעקור יישוב זה כמו לעקור אבר – עושים את זה רק כשיש סכנה שהגוף ינמק וימות. שום רופא שפוי לא ימליץ על עקירת אבר כאשר הדבר אינו חיוני.
הרי איש לא משלה את עצמו היום כי עקירה כזו, ואפילו עקירה גדולה ממנה, תביא להסכם שלום או להפסקת פיגועים. וכי מעלים אתם על דעתכם מה יעשה לחברה הישראלית עקירת חבל שלם, זו הפעם השנייה, ובעקבותיו קולות וקריאות לעקור באותו ה"שווונג" גם חבלי התיישבות אחרים? הדבר גובל בטרוף ובמזוכיזם, או מלמד על דבר קשה מכך: שהגוף לא מתפקד כגוף. היד לא קשורה לרגל, ולא רואה עצמה חלק ממנה. במקרה כזה, לא צריך לעקור כלום, הגוף כבר ימות לבד מיתה טבעית, מחוסר תפקוד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
