חשיבות היתר של יחסי שחקן-מאמן

"אימון הוא אובר-רייטד", אמר לארי בירד לשחקני אינדיאנה ביום הראשון שלו כמאמן הפייסרס. במשפט הפשוט והנחרץ הזה, לארי בירד בתמצית, היתה כמובן ראיית העולם של אחד השחקנים הגדולים בתולדות הכדורסל, גאון ששום מאמן לא יגיד לו איך לתפוס את המהלכים ומה עומד לקרות הלאה. לא כל אחד לארי בירד, לא כל קבוצה היא הפייסרס של אז. אבל בהשאלה, אפשר לומר שאין דבר שמתעסקים איתו מעבר לערכו כמו מערכת היחסים בין שחקנים למאמן.

"השחקנים אוהבים את אברם"; "השחקנים מנותקים ממולי". כמה פעמים שמענו בשבועות האחרונים על מה שקורה בין מאמני הנבחרות לשחקניהם, כמה פעמים השתמשנו בזה כדי להסביר למה באדיר שם את הראש בזמן ולמה טפירו קלע אחת ממאה מהשדה. אבל ההיסטוריה של הספורט – ואפילו של אותם מאמנים ממש – מלאה בדוגמאות הפוכות: קבוצות שלא שמו על המאמן, אבל נתנו הכל על המגרש, וקבוצות שאהבו את המאמן מאוד, וליוו אותו בצער ליום הפיטורים ("אנחנו פישלנו, והוא משלם את המחיר") אחרי סידרה של הפסדים.

האמת היא, כמובן, ששחקנים משחקים בשביל עצמם. בשביל הכבוד המקצועי, בשביל החוזה בעונה הבאה, בגלל שמי שאינו תחרותי וקצת אגואיסט וקצת מנותק מהסביבה ממילא לא מגיע להיות שחקן מקצועני. מה שהם מבקשים מהמאמן שלהם הוא שיידע מה הוא עושה כשהוא מעמיד אותם על המגרש או משרטט תרגיל בטיים-אאוט האחרון.

"האישיות של המאמן", כתב פרשן הפוטבול הגדול פול צימרמן, "היא קישוט בלבד אם השחקנים חושדים שמתחת לה הוא לא יודע מה שהוא עושה". ההופעה של נבחרת הכדורסל מול לטביה היתה ביזיון. ההתנהגות של קצורין בזמן האחרון פוגעת באווירה סביב הנבחרת, בעניין הציבורי בה ובהרגשה האישית של שחקניה. יש לזה השפעה זניחה בלבד על מה שקורה במגרש.

גרנט חתך את ברקוביץ' מהסגל, ואיל נפגע. טועה מי שחושב שבגלל זה, אם יוזמן שוב, הוא לא ייתן כל מה שיש לו – פשוט מפני שזה האופי שלו. אימון הוא לא אובר-רייטד, אבל מערכות יחסים בין שחקנים למאמנים (ובין שחקנים לשחקנים) מחוץ למגרש בהחלט כן.