עד עכשיו תמיד האשמתי את עצמי כשדברים לא הלכו, וחשבתי שכשאתנהג כמו שצריך עם אדם מתאים הכל יסתדר. הפעם הייתי טובה
הוא נראה כמו כולם, נראה טוב, מרוויח טוב, היה במערכות יחסים רציניות. לא נראה שיש לו כוונה לפגוע. סביר להניח שאם הוא
מה שהיה אמור להיות חיבוק פרידה מנומס אחרי דייט שתקני הפך לדבר אמיתי. הוא היה חמוד כמו דב באביב, נראה שלדעתו לשכב
אם הייתי צריכה להיות הנסיכה במגדל הייתי קופצת ממנו אם לא הייתי מצליחה ללמד את הדרקון לשחק שש-בש. סבלנות מעולם לא
אחרי הפרידה המשכתי הלאה, מתפקדת פיקס, יוצאת לדייטים, פוגשת חברים כשיש זמן, חיה באור הפלורסנטים כמו תחת אורות
הנשיקה היתה ממש מדהימה, ואחר כך הוא לקח אותי דרך רחובות יפים, סיפר סיפורים, הראה לי כיכר חבויה ונתן לי לעלות
כמו בסרט רומנטי, התאהבתי בו ממבט ראשון. העולם האט, סלואו מושן, יכול להיות שכמה כינורות ניגנו ברקע, לא יודעת, אני לא
הבדידות שלי מבחינתם היא כמו פעמון לכלב של פאבלוב. יש אנשים שבטוחים שאם רק אקשיב להם, חיי ישתנו. חלקם בטוחים שאם
פעם חשבתי שתמיד נחמד לפגוש אדם חדש, גם אם לא יוצא מזה משהו. עבר לי. להשתעמם פעם אחרי פעם זה לא גליק כזה גדול. מידי
גם זה משהו מוגזם לבקש? הרי לא ביקשתי חתונה או משהו. אומרים שבחורים בתל אביב נלחצים מכל סימן של מחויבות, אבל הלו,
לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה קשה. בימים הראשונים הרגשתי תחושת עזובה שלא ידעתי להסביר לעצמי, עד שלבסוף קפץ לי לראש
פרידה היא שם כולל למספר אובדנים: אני מאבדת את האישיות שאני כל כך מעריצה, את הגוף החמים שמחבק אותי חזק כל לילה ומוחק
הפתרון שלי לגבי היכרויות באינטרנט: כשאין כימיה מטורפת – לחכות. כשמשהו רץ - להעביר אותו מהר למציאות. התאכזבתי פעמים
להישאר בבית זו פריוילגיה של זוגות בימינו. בשביל אהבה צריך לעבוד. וכך, הרווקים והרווקות שלא ויתרו על אהבה חוזרים
המילה "סטוץ" פוטרת מלקיחת אחריות, מכסה הכל בכיסוי ורוד מתקתק. הרי אם הבחורה היתה אומרת "אתמול מצצתי לבחור שלא
לא עצרתי לחשוב על זה שאני עוזבת הכל כי אני רוצה להיות איתו, ועל כך שבראשונה בחיי אני עוזבת את ימי השותפות העליזים
בארץ, כשמדברים על אפליה, זה תמיד עובד לצד אחד – האשכנזים הם המפלים והמזרחיים הם המסכנים, קשה להם להתקבל לעבודות,
הוא שונה מאוד מהמניאק שגורם לבחורות להתאהב בו כדי להשיג את המטרה ואז נעלם. הנכה רגשית נוהג ביושר ואומר מראש לבחורה
אם הייתם אומרים לי שהוא יראה כמו החתיך בסרט נעורים אמריקני ולמרות זאת יהיה חכם ורגיש ומקסים ועוד מיליון דברים שלא
זה שאחרי דייט מקסים התפוגג לי לגמרי, זאת ששידכה לי את המרצה נטול הצוואר והאינטליגנציה הרגשית, זה ששכב דווקא עם שתי
אני רואה סביבי נשים משכילות, תרבותיות, חדורות מודעות חברתית, גרות בבית יפה שלא היה להן סיכוי לקנות מהמשכורת שלהן.
אחרי אחת בלילה, והוא עוד לא מתקשר. אני מתקשרת, פגועה למחצה, כועסת למחצה, ונתקלת בקולו השתוי-חייכני. החצי הפגוע שלי
למרבה הצער, במציאות זה לא כזה רומנטי, סתם גועלי. כשרק התחלנו לצאת הוא שאל אותי אם משנה לי אם הוא ילמד בתל-אביב או
אין חובה להסכים לגבי פוליטיקה, תחביבים או כל נושא אחר בעולם, אבל ילדים? זה חמוד ומקסים ומתוק, ומי שלא חושב ככה הוא
אנחנו מבלים יחד כל רגע פנוי מאז שהכרנו (מסתכם בשעתיים ערות פחות או יותר), חיים לנו חיים כאילו משותפים, כאילו עם
אז לא הייתי מאושרת, נכון, אבל חפיף, את האומללות והריקנות אפשר לכסות בציניות, ואם זה לא עובד, תמיד אפשר להטביע אותה
תוהים עד כמה אפשר להאמין למילים של הצד השני, כמה מותר לספר, האם לברור מילותינו, לדבר הרבה, לספר הרבה סיפורים, אבל
נפגשנו בבית קפה, תוך מספר דקות היה ברור שהבחור מאוד אינטליגנטי, אבל משהו שם היה מוזר, משהו באינטנסיביות שלו, בנטייה
ההיצע כל כך גדול, למה לי לצאת עם מישהו נמוך? צעיר ממני? אחד שלא למד? בחורה שלא מתאימה ל-90-60-90? למה לי בכלל
השדכנית מצביעה על אחד החברים שלה ואומרת שזה בעלי לעתיד. שנינו מחייכים במבוכה קלה, ואני תוהה מה הקשר בין הרוחניקי
