שתף קטע נבחר

תנו לעזה נמל

ישראל צריכה לשנות פרדיגמה: להעמיד את שיקום עזה ובניית כלכלתה בסדר עדיפות לפני כל שיקול אחר, כולל מניעת התעצמות

רבע שנה חלפה מאז הסתיימה מערכת "צוק איתן" ורצועת עזה עדיין מאיימת להתפוצץ לנו בפנים. חמאס אמנם מורתע אבל נואש כיון שאינו מצליח לתת מענה למצוקות האזרחים. המשא ומתן על שיקום עזה תקוע. 5.4 מיליארד דולר שהבטיחו המדינות התורמות לשיקום הרצועה אינם מגיעים. גשמי הזעף הובילו לשיטפונות ולהכרזת האו"ם על מצב חירום. מאות אלפים הידרדרו לסף משבר הומניטרי שעוד יחמיר. לכן חמאס, ששלטונו בעזה מאוים, מתקרב כנראה במהירות למצב שבו יעדיף הסלמה אלימה על פני המשך המצב הקיים - ממש כמו בתקופה שקדמה ל"צוק איתן".

 

עוד בערוץ הדעות של ynet

מכתב לאחי המוגרבי / מאיר בוזגלו

למנוע את רצח הערבייה הבאה / הודא דראושה

עזה על סף אסון הומניטרי  (צילום: AFP) (צילום: AFP)
עזה על סף אסון הומניטרי (צילום: AFP)

 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
(צילום: רויטרס)

 (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
(צילום: רויטרס)
 

הניסויים שחמאס עושה ברקטות שהוא חזר לייצר ותקריות הירי שכבר התחדשו לאורך גדר המערכת מאותתים שהרגיעה בדרום שבירה מאי-פעם. הפרדוקס הוא שרק לישראל יש כעת סיכוי לייצר תפנית שתביא לרגיעה ארוכת טווח ויציבה משני עברי הגדר. אבל תחילה צריך להכיר בכך שבכל מה שנוגע לרצועת עזה, "שיטת הסבבים" פשטה את הרגל. אחרי אינספור מבצעים ושלוש מערכות גדולות דורשים תושבי הדרום, ובצדק, מדיניות אחרת שתשיג רגיעה ארוכת טווח ויציבה שתימשך שנים. השגת יעד זה כרוכה בכמה קשיים מהותיים.

 

ראשית, מפני שחמאס וארגוני הטרור העזתים הגדולים האחרים לא יסכימו להתפרק מרצונם מנשקם. הם לא יסכימו לפירוז הרצועה וגם לא יסכימו לפיקוח בינלאומי אפקטיבי שימנע המשך התעצמות וייצור צבאיים. אלא שכל עוד הזרועות הצבאיות של הארגונים הללו מצוידות ובעלות כושר פעולה, הן יעשו שימוש ביכולות אלה במוקדם או במאוחר. המאבק המזוין שנועד למחוק את ישראל מהמפה הוא עיקרון אידיאולוגי דתי מקודש אצל חמאס ודומיו. שום הידברות חשאית או גלויה, ישירה או עקיפה, בין חמאס לישראל לא תשנה כנראה עובדת יסוד זו. מכאן שדיאלוג עם חמאס אינו מועיל כל עוד אינך מוכן להיכנע לתביעות הארגון, כמו בעסקת שליט למשל. לכן גם הוויכוח הניטש בישראל אם צריך להידבר ישירות עם חמאס הוא תיאורטי ובעל ערך אקדמי לכל היותר.

 

אולם גם בלא דיאלוג עם חמאס יש לישראל אינטרס חזק וארוך טווח בשיקום מהיר של ההריסות ובניית כלכלה מתפקדת ברצועה. לא מאהבת חמאס או העזתים אלא מתוך הכרה מפוכחת שהרס ומצוקה כלכלית וחברתית ברצועה פועלים בסופו של דבר נגדנו. האוכלוסיה הנואשת ברצועה מאשימה בעיקר אותנו ולא את חמאס במצוקותיה. לכן היא שואבת הנאת-נקם מירי הרקטות על תל אביב. לעומת זאת, מצב כלכלי משופר יחסית, שיקום הריסות המבצע האחרון וחופש תנועה ירגיעו את השטח. ההנהגת הפוליטית של חמאס בעזה הוכיחה שהיא קשובה לרצון העם ולכן יש בכוח האזרחים לרסן את חמאס ואת הזרוע הצבאית.

 

צריך להפסיק לפנטז שאבו מאזן יקח לידיו בהדרגה בתקופה הקרובה את השליטה ברצועת עזה מידי חמאס ויוביל את שיקום הרצועה. הנשיא הפלסטיני אולי היה רוצה, אבל כרגע אינו מסוגל. אפילו את המעט שהמצרים, האמריקנים ואנחנו מבקשים ממנו - שיציב את אנשיו במעברים ויאפשר מינימום של בקרה על מעבר אנשים וסחורות לרצועה וממנה - הוא משהה ודוחה בתואנות שונות. מבחינתו בצדק. לפי שעה חמאס אינו מראה שום סימן שהוא מוכן לחלוקה אפקטיבית של סמכויות ושליטה ברצועה ובמעבריה, כולל במעבר רפיח, עם פקידיו ואנשי הביטחון של אבו מאזן.

 

גם ממצרים לא תבוא הישועה. אחרי הפיגועים האחרונים בסיני נגד כוחות הביטחון המצרים, הנשיא סיסי אינו מוכן לנקוף אצבע כדי לסייע לחמאס להקל על מצוקת האוכלוסיה העזתית ועל-ידי כך לחזק את שלטונו. המשטר הנוכחי בקהיר רואה בחמאס ובארגונים העזתים האחרים גורם עוין שתומך בצורה פעילה באחים המוסלמים המצרים (תנועת האם של חמאס) וב"אנסאר בית אל מקדס" שפועל בשם דאעש בכל מצרים. נראה שהמצרים מגזימים מעט בהיקף ובחומרת שיתוף הפעולה בין חמאס לאויבי סיסי אבל זה לא כל כך משנה. סיסי סוגר בקצב שיא את מנהרות ההברחה מתחת לציר פילדלפי שהיו קו החמצן של הכלכלה והטרור ברצועה. הוא אף הורס מאות בתים כדי ליצור אזור חיץ ביטחוני בין רפיח המצרית לרפיח הפלסטינית. לאחרונה סגרו המצרים כעונש לחמאס את מעבר הגבול ברפיח והחליטו שלא לזמן את הצדדים למה שאמור היה להיות השלב השני של ההסדרה בעקבות "צוק איתן": המשא ומתן על שיקום הרצועה תמורת פירוז. על כך צריך להוסיף שלמצרים אין יכולת כלכלית לתמוך בשיקום הרצועה.

 

האזרחים הם מנוף הלחץ

כשאלה הם התנאים, כשאין ערוץ תיווך אמין ומשפיע על חמאס שבאמצעותו אפשר להגיע להסדרה סבירה ויציבה, חייבת ישראל ליזום ולהפעיל מנופים על חמאס כדי להניעו בכיוון הרצוי.

 

מנוף הלחץ החשוב והיעיל ביותר על חמאס הם האזרחים הלא-לוחמים תושבי הרצועה. הם יכולים לאכוף על חמאס לא רק שלא לירות ולהוציא פיגועים לשטח ישראל אלא גם להכריח את חמאס לפעול נגד הארגונים הסוררים. אבל לשם כך צריך שלאזרחי הרצועה יהיה הרבה מה לאבד אם תהיה התפרצות מלחמתית נוספת. עזתי שזה עתה בנה מחדש את ביתו שנהרס ב"צוק איתן" ושמצא עבודה מכניסה המכבדת את בעליה לא יהסס לצאת נגד המיליטנטים הפנאטים. אבל לשם כך ישראל צריכה לשנות פרדיגמה: להעמיד את שיקום עזה ובניית כלכלתה בסדר עדיפות לפני כל שיקול אחר, כולל מניעת התעצמות.

סבלם של הילדים (צילום: AFP) (צילום: AFP)
סבלם של הילדים(צילום: AFP)

האו"ם הכריז על מצב חירום. כך נראית בית חנון (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
האו"ם הכריז על מצב חירום. כך נראית בית חנון(צילום: רויטרס)

עזה בחורף (צילום: AFP) (צילום: AFP)
עזה בחורף(צילום: AFP)
 

"שיקום אגרסיבי" תוך לקיחת סיכונים וסיוע בינלאומי הוא האמצעי היחיד שבו לא נקטנו עד עתה. שווה לנסות. הרווח עשוי להיות גדול באופן שמצדיק את הסיכון השולי, כולל הקמה מיידית של נמל ימי (זמני או צף) שיאפשר יצוא ויבוא סחורות, מכונות וציוד ייצור שיעברו בידוק בנמל קפריסאי, כולל הקלות במעבר אנשים וסחורות בין עזה לגדה וכולל אספקת חומרי בנייה בקצב שיידרש ובפיקוח האו"ם על השימוש בהם.

 

המנוף השני הוא "סיכול אגרסיבי" הנשען על שתי רגליים: מעקב מודיעיני הדוק בהרבה אחר ארגוני הטרור ברצועה ותגובה צבאית מיידית על כל חשיפה של התפתחות או פיתוח משמעותיים. בין אם המכה שתונחת תהיה באמצעים חשאיים או גלויים היא חייבת להיות מיידית. החטא הקדמון היה כשלא הגבנו מיד על ירי הרקטה הראשונה אחרי ההתנתקות. זה עלול להצית חילופי אש וירי רקטות, אך עם הזמן תהיה להפעלת כוח סיכולית עקבית כזו אפקט מרתיע ארוך טווח. צריך כמובן להסביר מדיניות זו לתושבי הדרום שיהיו הסובלים העיקריים ממנה, לאפשר להם להתמגן ולהיערך. על סמך שיחות עם רבים מתוכם אני מאמין שהם יבינו ויגלו אורך רוח עד שמכות המנע ישיגו את האפקט הרצוי. מי כמוהם יודע לאן הובילה אותנו ההבלגה על מה שמכונה "טפטופים". המכות המקדימות היזומות על ידנו במסגרת האגרסיביות הסיכולית חשובות בדיוק כמו האגרסיביות השיקומית אך הן שתיהן צריכות להינקט סימולטנית על מנת שהמדינית תהיה אפקטיבית.

 

לבסוף, את המנוף השלישי אפשר לכנות גורמים מסייעים חיצוניים: מצרים, האו"ם, הממשל האמריקני, האיחוד האירופי וכן, גם קטאר שחזרה ויישרה קו לאחרונה עם המדינות המפרציות המתונות. גורמים אלה יכולים לממן את השיקום האגרסיבי, לנהל פרויקטים מחוללי תעסוקה וצמיחה וכן למנוע זליגת חומרים לגורמים וליעדים לא רצויים. גורמים אלו יכולים גם להפעיל לחץ מכל הסוגים על חמאס להימנע מאלימות.

 

אם המהלך הזה, שישראל תיזום ותכוון, יבוצע בנחישות ובהיקף נרחב יש לו סיכוי לא רק להביא לרגיעה בגזרה העזתית אלא אף לתפנית חיובית בזירה הפלסטינית כולה. אם תרצו אין זו אגדה.

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים