יומני מלחמה

"שיהיה לכם יום מופסק אש", בירכו אתמול בחדשות. עם קרן שמש ראשונה בבית תכונה. בגדים נאספים, תיקים נארזים, אמתחות נצררות, שקיות נדחסות. אנשים מלקטים את עצמם. רוצים הביתה. אנחנו כבר בַּבַּיְתָּה שלנו, משיבים את הסדר על כנו. עוד מעט.

ראיתי אותם, יוצאים מלבנון עייפים, מלוכלכים, שעונים אלו על אלו. פניהם היו מכוסים בבוץ שהתערבב בזיפי זקן שלא גולח כבר כמה ימים. למרות כל זאת לא יכולתי שלא להבחין בעיניהם הבורקות אשר שידרו כאב על החברים שנהרגו, אבל גם גאווה על משימה שבוצעה כהלכה.

בימים הקשים של המלחמה הרגשתי עירום. כל מה שהיה אמור להיות מוסתר או חסוי הוצג בפני כל ולפני האויב בערוצי הטלוויזיה המסחרית. הכתבים השונים, כך נראה, התחרו ביניהם מי יהיה משתף הפעולה היעיל ביותר של נסראללה. הם לא חסכו שום קואורדינטה ושום פרט מבצעי מהאויב.

בבוקר חטיפת החיילים, עוד בטרם הבנו שלפנינו מלחמה עקובת דם, "התבשמנו" במילים הלוחמניות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. כאיש אחד הם יצאו בהכרזה ש"לבנון חוזרת 20 שנה לאחור".

המון פעמים במהלך החיים שלי הרגשתי תחושת מחנק. התיכון, כך הרגשתי, חנק את האני שלי. הצבא, כך היה לי נדמה, חנק לי את החיים שרציתי לחיות. העיירה הקטנה שבה גדלתי, חשבתי, חנקה אותי מבחינה אינטלקטואלית. עכשיו אני משוחררת, עוד לא כבולה למסגרת אוניברסיטאית, ושוהה בתל-אביב. עושה מה שמתחשק לי.

כולם מדברים על הפסקת אש,

מחפשים איזושהי תקווה, מנסים להתאושש.

ושמות על שמות נערמים,

והלב מתכווץ, והוא חסר אונים.

ומתמכרים לחדשות,

ותרים אחר בשורות,

אך

הבשורות הן בשורותיו של איוב,

ואינן נותנות מנוח, אינן מרפות.

וכולם אומרים שבמלחמה יש נפגעים,

שישה ימים של אימה. כולנו שיקרו לה אבל היא ידעה. היא ידעה כל הזמן שהוא שם. בנה הרך שוכב בין חבריו המתים, מנסה לשמור את חייו. היא הרגישה את הרעד חסר השליטה שבגופו ואת הזיעה הניגרת על קנה נשקו.