האם בגלל הסטטיסטיקה לפיה יש פחות רווקים זה אומר שהם יכולים להתנהג כמו שהם רוצים? למקבל, להבריז, לזיין על ימין ועל
אם 10 בחורים שיצאנו איתם אומרים "נדבר" ולא מצלצלים יום אחרי, למה בעצם שלא נטיל ספק בבחור ה-11? אם 12 בחורים אומרים
גם בתל אביב לא כולם/ן קופצים/ות ממיטה למיטה, מבחור לבחור, מבר לבר. לעזאזל - שכר הדירה כל כך גבוה פה, שאנחנו גם
חברותיי ואני התרגלנו לחשוב ש"הם" בוחנים קודם כל דרך המיטה, ורק במקרה עוצרים לחשוב שאולי הדרך הזו עלולה לגרום להם
כשרק התחילו אתרי ההכרויות והרשתות החברתיות היתה סברה שזה קצת/מאוד מסוכן, תלוי במידת הפרנויה האישית, כי "לך תדע מי
אצלי זה פשוט עייפות. תשו כוחותיי לתת הזדמנות ולהתבדות כל פעם מחדש. כל הכושר היומי שאני עושה לא מעייף אותי כמו בחור
אני, שעל כל דבר יש לי מה להגיד, שחושבת שמילה שווה אלף תמונות, שמכירה בכוח הגדול של הדיבור, היום שתקתי. למדתי לחכות
הנשים תמיד היו מורכבות, ועכשיו גם הגברים מורכבים יותר. אין לי בעיה עם מורכבות אנושית, אבל האם נוכל ליצור מצב מאוזן
גבירותיי ורבותיי, מהפך: לא עוד פינטוז על ה"מבוגרת" בשלל פוזות בין הסדינים, כי אם האזנה לחוכמת החיים שצברה עם השנים.
מדייט לדייט נראה שהבחור שאמר לי את זה - צדק. ייתכן שה-בעיה בעולם הדייטינג היא אשליית השפע. וכי למה שמישהו יחפש, אם
דייט-ים אמור להיות רומנטי, ועם אגדות אורבניות לא מתווכחים, לפחות לא עד שהתנסינו בעצמנו. ואיך אומרים? נהנית - ספרי
הם לא מבינים שאפשרי להיות עם מישהי מוחצנת, ססגונית ונחמדה, ואפילו כדאי. הם לא יודעים שדווקא כיף לעמוד מול בחורה
כמה בחורים צריך כדי להחליף נורה בדייט עם גולדי? נראה שיש כאלה שחושבים שהתשובה היא יותר מאחד. למה, בעצם?
כבר הנחתי בידיכם, הבחורים ש"מחפשים זוגיות", את הנחות הבסיס לסטוץ מוצלח, כזה שמלמד אתכם איך לנהוג בבחורה. והנה, אני
במקום שיש בריאות יש תקווה, ובמקום שיש תקווה יש הכל, אומר הפתגם. ומה קורה כשחלילה אין בריאות, לנו או לבן משפחתנו?
היה דייט לא מוצלח? בעוד שהרגוע יגיד לעצמו "טוב, נקסט", הדרמטי יעביר דיווח מלא, וכנגד, ניתוחים והשערות על כמה ולמה
לדעתי משהו השתנה בזמן האחרון ביחס של החברה למחפשים, ובעיקר למחפשות. עושה רושם שהחברה נותנת לגיטימציה לנוח מהחיפוש,
כמות האנרגיה שאת מבזבזת על הניסיון להבין מה הבחור רוצה ממך יכולה היתה לספק חשמל למדינת עולם שלישית שלמה. זה גם מציב
השאלה הבנאלית שבחור יכול לשאול בשלב ההיכרות המאוד-ראשונית היא בעצם סוג של קוד. זה לא סוד שלא די למצוא פרטנר/ית
העולם של רובנו הפך לסינתטי: אנחנו מתכתבים במיילים במקום להיפגש לקפה, שולחים סמסים במקום לדבר בטלפון, ומעדכנים
הדייט היה כייפי, היתה משיכה, אבל ברור היה שזה לא "זה". אפשר אולי לקחת סיכון, ודווקא בטריטוריה ביתית, בין הספה
יש פה בחורה וגוף שצריך, ובעיקר מתבקש, להתלהב ממנו כאילו הוא ציור של פיקאסו במכירה פומבית. ההבדל בין סתם סיפוק היצר
שאלות אישיות כגון זו, וגם "מה את לובשת עכשיו?" או "אז אמרת שאת זורמת?" הפכו חלק מהשיחה המקדימה לדייט. אני תוהה אם
עוד לפני שאני יוצאת לדייט מתחיל הריכול על הבחור, ויש רשימת מכותבים שיודעים על זה: החברה שיודעת מה אני הולכת ללבוש,
אני מעדיפה שבחור לא יתלהב ממני, מאשר כן יתלהב ואז יתחיל לחשוב איך הוא משנה אותי, כאומר "אוקיי, יש פה פוטנציאל, עם
עכבר העיר היחיד שאני מוכנה שייכנס הביתה מודפס בצורת עיתון, ולא אחד שבא לאכול ולחרבן לי במטבח. ולמה זה קשור ליחסים?
בחור מתחיל קשר, נפגש עם מישהי קבועה כמה שבועות או חודשים, ועדיין מוצא לנכון להיות ברשת חברתית או באתרי היכרויות
גם מי שלא צורך פורנו יודע ששליח שמופיע במערכה ראשונה "יורה" במערכה האחרונה. מה יש בו ובאנשי מקצוע נבחרים אחרים
הפעם היה זה יובל שאמר: "בזמן האחרון תקפה אותי תחושה מוזרה. בא לי סתם לישון עם מישהי שאני אוהב. לא חשבתי שאתגעגע
בזמן דייט אני בוחנת. זה שמולי בוחן לי את המחשוף, ואני בוחנת את סקאלת ההומופוביה שלו. זו יכולה להיות שאלה טריוויאלית
