לא כל כך דחוף לי להיות בלי הילדון שלנו, ובעצם אני לא כל כך בטוח שאני רוצה לחיות מחדש את ימי הספריי והפטישים. מה
החברה מייעדת לאח הגדול את תפקיד השומר והמגונן על אחיותיו, שלא ייצאו עם טיפוסים מפוקפקים. נכון שבסך הכל אם אחת
עברו שבועיים מאז שאדם נולד, ואנחנו כבר לא נרגשים ומפוחדים כמו ביום הראשון. ובדיוק בשלב הזה האופי העמלני התחיל להציק
היו לי תוכניות מפורטות ומדויקות לגבי אופן הלידה ומה שיתרחש לאחריה, אבל פתאום אני קולט שבעצם אין לנו שליטה על כלום
אפשר לומר שאני וליאור קצת הפכים בעניין הזה. בזמן שהיא רוב השנים היתה עסוקה בשימור שיערה, ובתקופות מסוימות הוא אפילו
אמנם היה חשוב לנו לדעת שהלב של פיץ פועם, ושיש לו חמש אצבעות ושתי כליות למקרה שיתחשק לו לתרום אחת, אבל הסיבה האמיתית
יש הרבה דברים טובים שיצאו מהפמיניזם, ורובם, כפי שצריך להיות, הם לטובת האשה. לא בכדי מדובר בתנועה לשחרור האשה - היא
עוד לפני שהסתבר לנו דבר ההריון היא אמרה שנהוג לחכות עד החודש השלישי. בשבילי זה היה חידוש, אבל האמת שזה נשמע הגיוני.
לגבר יהיה כמעט בלתי אפשרי למחול לאשה שהצמיחה לו קרניים, אבל כל עוד היא לא עשתה זאת פיזית לא כל כך אכפת לו מה היא
ריב כזה שאי אפשר לגמור אותו בלי קצת לא לדבר לכמה שעות, לא להחזיק ידיים ואפילו ללכת לישון כועסים. ריב הארד-קור כזה,
חשבת שכסף מסובב את העולם? טעית. כלבלבים, חתלתולים ותינוקות, כל מה שחמוד, הם הטעם האמיתי שמניע נשים, ואיתן את הגברים
הבעיה צצה כבר בהתחלה: מקורו של הקפה במטבח, ולא באפריקה כמו שכמה עקשנים טוענים. והמטבח משום מה נחשב מקום רע מאוד
אשתי ואני יחד כבר כמעט שנתיים, והזוגיות שלנו חזקה מאי פעם. יש לאנשים נטייה לחשוב שאם הכל בסדר זה הולך להימשך על
הקופסאות האלה נותנות לנו ביטחון, עוזרות לנו להגדיר אנשים, לדעת איך אמורים להתייחס אליהם. הן נותנות לנו נושאים
להיות ביחד זה לא לרשום ביומן ואז להגיע בדיוק בזמן לפגישה. יותר מזה, להיות ביחד זה אפילו לא להיות באותו חדר. עוד
אנחנו חיים בתקופה שיש בה הרבה בדידות וניכור. אז אין פלא שקשה ואפילו קצת מפחיד לעשות הסוויץ' מה"אני" ל"אנחנו". אנחנו
כשאתה נוסע במושב האחורי יש לך זווית הסתכלות ייחודית, ובגלל שיש לך זמן אז אתה מגיע לכל מיני תובנות לגבי החיים, כאלה
אשתי רשמה בפרופיל שלה בג'יידייט שהיא "רפורמית", בעיקר מטעמים פמיניסטיים, אבל לדעתי היא עונה פחות או יותר על ההגדרה
רוצה שתתני לי תשומת לב בלי שאצטרך לבקש. זו צריכה להיות תשומת לב מספיק אוהדת, אבל שלא ארגיש שאת עושה לי טובה
טבעת הנישואים הזו, שחיכתה לה בסבלנות בקופסה, הפכה חלק מחיי. לא הפחיד אותי מה שהיא מסמלת, להפך, אפילו שמחתי להיות
הוא הזמין אותי לארוחת שישי אצלו. זו הפעם הראשונה שהייתי אצלו לבד, והאמת שעם כל זה שכבר מתחילת הקשר תמיד היה לי מאוד
לי לא היה אכפת אם נוותר על המנהג הזה, אבל ראיתי שלה זה חשוב, אז החלטתי לא לעשות מזה עניין. בכלל, שמתי לב שסביב
אני פשוט חושב שלדברים שמעורבים בהם יותר מדי אנשים שאוהבים להחליט יש נטייה להפוך לחור בראש. אחת המטרות שהצבתי לעצמי
אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים למה היא או הוא אומרים "אין בעיה". אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים בדיוק מה האיום המובלע
אולי זה קשור לזה שאני יותר רגוע, לא לחוץ, לא נופל מהרגליים, מאמין שהכל יהיה בסדר. אז אני רוצה להגיד: כן, אכפת לי מה
בימינו קניית הטבעת היא בעיקר סמלית, לא עסקה כלכלית. משום מה היה חשוב לחברתי שהכסף לטבעת ייצא מחשבון הבנק שלי.
אני אוהב את הנאיביות של האהבה הצעירה. אני אוהב לחיות בתחושה שזה אני והיא נגד העולם, לחיות בתחושה שבאמת ותמים יש לנו
חשבתי שלא יהיה לי אכפת, ואני רואה את עצמי כבעד שוויון זכויות לנשים וגברים, אבל פתאום גיליתי שאני ממש רוצה שהיא תיקח
זוגתי ואני לקחנו את כל העניין של רישום ברבנות די בקלילות. אבל די מבאס לבזבז בוקר שלם על משהו חסר תועלת, שעולה לך
זה נחשב סוג של פאדיחה. אז איך קורה שפוגשים לפעמים בני זוג שמגדירים את עצמם חברים? באיזשהו שלב מישהו עושה את הצעד.
