אצל מיקי מזר הכל בסדר

הנה הסימפטום והנה המחלה. תכירו. אשה אחת, שתפחה פוליטית לממדים מפלצתיים והמסוגלת, ביד אחת, להמיט אסון אקולוגי על גוש דן, לחסל את מקור פרנסתם של עשרות דייגים ובעלי מסעדות ולהיכשל באיתורו של פתרון מהיר המונח מתחת לאפה התתרן, מבלי שתיפול שערה משערות ראשה. יותר מזה: היא מקודמת. ועוד יותר מזה: מבחינתה, הכל בסדר. תפקודה, לדעתה, הוא ללא רבב. פוליטיקה ישראלית בימי חולירע המוזרמת לים.
מיקי מזר, זה השם. מיקי מזר היא יו"ר איגוד ערים דן לביוב. בחסותה, בידיעתה ובאחריותה הזרים החודש האיגוד לים יותר מ-2 מיליון מ"ק של ביוב בשל צינור שנסדק. כן, מדובר באסון אקולוגי ובאוזלת-יד ממדרגה ראשונה.
למה נסדק הצינור? משום שמיקי מזר העבירה בחמש השנים האחרונות מתוך תקציב כולל של 550 מיליון שקל רק 1.7 מיליון לתחזוקה. 12 מיליון היא העבירה למשכורות. למה נסדק הצינור? משום שמיקי מזר משמשת במקביל גם יו"ר חברת "בזק" ויו"ר מועצת עיריית ת"א. אפשר להבין שלמיקי מזר יש המון זמן פנוי להשקיע בענייני הביוב של גוש דן.
מעורר חמת-זעם? חכו עד שתשמעו מה יש לגברת מזר לומר להגנתה: "את ההצלחה שלי ישפוט הציבור", היא אומרת בראיון ל"העיר". "הכל מבחינתי בסדר". את נציגת סיעת הירוקים במועצת העיר, הדס שכנאי, שהציעה בסך הכל כי יתכן שמזר צריכה בנסיבות אלה להתפטר, האשימה מזר ש"היא יכולה כנראה רק לצעוד או ללעוס מסטיק, לא לעשות את שניהם ביחד".
מיקי מזר היא הסימפטום הבולט ועוכר השלווה של המקום אליו הידרדרו השירות הציבורי בישראל, נושאי המשרות בו ונבחרי ציבור מכל הסוגים. מזר פשוט אינה מסוגלת - תודעתית - להביא את עצמה לקחת אחריות כלשהי על המתבצע בארגון שתחת הנהלתה. היעדר האחריות המוחלט הזה מתבטא עוד ברמה שלפני הצורך לשקול, חלילה, מסקנות אישיות. מזר לא מסוגלת אפילו להכיר בעובדה שמשהו עגום קרה. מבחינתה, הכל כרגיל. נו אז הביוב זורם לים במשך חודש! מה פה לא בסדר? (או במלותיה שלה: "אם זה קורה פעם בשלושים שנה – דיינו").
מה שהתרחש תחת אחריותה של מזר הוא מחדל בקנה מידה ארצי. קשה להעלות על הדעת דרך שבה יכול ארגון כאיגוד ערים דן לביוב לבצע מחדל גדול יותר. זוהי קריסה של התפקוד הבסיסי ביותר אליו מחויב הארגון, שמיטה מרצון של הפונקציה לשמה הוקם. זה לא שונה מגילוי שחיל האוויר הישראלי אינו מחזיק בידע הדרוש להטסת מטוסים.
הייתם חושבים שקריסה מוחלטת כזאת תביא את האחראי לה - בהיותו לפני הכל בן אדם - לאיזו ענווה, הרכנת-ראש, הכרה באשמה, נטילת אחריות. אלא שזו, כמובן, מזמן אינה הנורמה במדינה שבה אחריות אישית או ציבורית הן מלים גסות, קשקוש של אזרחים נזעמים ועיתונאים נאיבים. מיקי מזר היא התגלמותו של משרת הציבור החדש: אדיש, לא פועל בצורה מקצועית, מכיר באינטרס האישי והחומרי בלבד, לא חייב להבין בתחום שבו הוא עוסק, ילדותי ולא אחראי בהתבטאויותיו הציבוריות, ולעולם משוכנע בצדקתו. ובמלים אחרות: בלתי-כשיר עד היסוד.
נכון יהיה להיאבק בכל דרך בהמשך קידומה של תופעה כמיקי מזר, ולקוות להיעלמותה המהירה מהנוף הציבורי.