עגבניות וביצים סרוחות

בטרם נפנה להשלכת עוגות קצפת בפרצופו המיתמם של הפוליטיקאי סוג ב' המאייש, שלא בטובתו, את משרת נשיא המדינה, בואו נעשה טיפה סדר בעובדות הפשוטות, כפי שהן אינן עולות ממבול התגובות המפציץ ברגעים אלה את ynet: יצחק רבין ז"ל הרי אינו אשם, מעולם לא היה, במצב הביטחוני או האחר אליו הגיעה ישראל מאז נרצח.
יצחק רבין, כזכור למי שעניינם בעובדות ולא בהתלהמות סרק, הצעיד את ישראל בדמי ימיו לעבר הפעם האחרונה בה ידעה את קצה-קצהו של שיגשוג כלכלי ממשי או סיכוי של ממש להידברות על בסיס הגיוני, מתוך מאזן אימה וכדאיות סביר, בינינו לבין אויבינו. מאז, כידוע, לא חזרנו לנקודה המסוימת ההיא.
מי אשמים באמת, אם כן? בואו לא נקפוץ למסקנות חותכות מדי, אבל בין השאר אפשר לפחות להעיף מבט בדרדס המעורער ועתיר הכוונות הרעות יגאל עמיר, בשותפתו שבשתיקה מרגלית הר-שפי, באיש רע מזג וצר אופקים בשם בנימין נתניהו, שידע לקחת את הגה העניינים לאחר רצח רבין ולהסיטו ב-180 מעלות לכיוון התהום, ורוב מה ומי שבאו אחר כך. אלו, עד כמה שזה נשמע בדיוני, העובדות.

אינטרסים ופוליטיקות

ועכשיו, ללא עיכובים נוספים, לרגשות. כאשר נבחר משה קצב לנשיא המדינה על פני המועמד הראוי שמעון פרס, שתקתי, הפנמתי וקיבלתי. קצב ידע, כפי שפרס ידע, כפי שידעה מדינה שלמה, כי הבחירה היא תולדה ישירה של אינטרסים ופוליטיקות מהזן הקטנוני ביותר האפשרי בכנסת, אבל בשלב ההוא באמת שכבר לא היו לנו ציפיות גבוהות מהחברים, וראיתי טעם אבסורדי למדי בהכרזות המקובלות כי "קצב הוא לא הנשיא שלי". האמת, הוא כן. לפחות היה.
קצב הבטיח, כזכור, להיות הנשיא של כולם, של כולנו. כיוון שהוכיח יידע סביר בהתאמת חליפות לעניבות, היה זה נכון להניח לו לנסות. עם ההחלטה על חנינת מרגלית הר-שפי, הוכיח קצב כי לא למד דבר וכי ציונו כנשיא של כולם, של כולנו, עומד על נכשל ודאי. אין לי כל עניין לשמוע מה הנחה את כבודו בשיקוליו , שכן החלטתו של קצב היתה, למעשה, אחת: להשליך עגבניות וביצים סרוחות בפרצופי, להלן בפרצופו של מחנה השמאל – או מה שהיה פעם מחנה השמאל – או, בואו נהיה הכי זהירים, בפרצופם של כל מי שזכרון יצחק רבין עדיין חקוק במקום של כבוד ברשימת ערכיהם המסוימים, המעטים.

נשיא של אנשים אחרים

כאשכנזי שמאלני ליברלי וחילוני, אני מודה כי אני מחזיק מעט מאוד ערכים כקדושים, או אפילו כחשובים. זיכרון יצחק רבין ואשמת רוצחיו היא אחד מאותם ערכים בודדים, יקרים ללבי. כדי לנסות להדגים לקוראיי מן הימין, מי שלוחצים מאז הפיסקה השניה בכוח פיזי בלתי מתון כלל על לינק "תגובה לכתבה" למה כוונתי, אשמח אם תחשבו על מקומה של, נאמר, ירושלים המאוחדת בסולם ציפורי הנפש שלכם. זוהי, פחות או יותר, המקבילה לזיכרון רבין שלי. אבל למשה קצב זה לא משנה כלל; משה קצב מוכן, רוצה ולמעשה ישמח לרקוק על אחד מערכיי הבודדים והחשובים ביותר. משום שכך עשה, הפך עצמו משה קצב, סוף סוף, לנשיא של אנשים אחרים. אין לו עוד היכולת, הרגישות או הלגיטימציה להיות הנשיא שלי, ובוודאי לא של כולם. מי שמוכן להשליך בפומבי עגבניות סרוחות בפניו של מחנה שלם – מצומצם ושותק ככל שיהיה – היה ונותר הפוליטיקאי האפרפר ודל-הכישורים שהיה בעודו במשכן. ימיו בבית הנשיא לא לימדו אותו דבר.
העצוב מכל הוא שנכון לכרגע, לא נראה כי קבוצת האנשים שזיכרון יצחק רבין עודו יקר בעיניהם מסוגלת להביא עצמה לידי התארגנות של ממש על מנת למחות כנגד ההחלטה. הפגנה מול בית הנשיא היא המינימום אותו אנחנו אמורים להפיק. בואו נפסיק עם "תגובה לכתבה" ונגיע למקום בו שוהה האיש הטועה עצמו. מי שרקק בפרצופנו ללא הנד עפעף ראוי, לכל הפחות, לראות את פרצופנו שניות ספורות לאחר מכן.