"יוֹלה", ספרו השני והמרתק של יואב אלוין (הספריה החדשה), הוא תוספת מעניינת להתבוננות המיקרוסקופית בחיי המשפחה
ספרות חזקה היא ספרות שמצליחה לחדש ולטלטל אותנו במקומות שכבר חשבנו שאנו חסינים. הרי כבר קראנו סיפורי זוועה של משטרים
קריאת הנובלה "בית היפהפיות הנמות" מייצרת קודם כל תחושת אי נוחות, וככל הנראה שלתחושה זו שותפים רבים מקוראיה ומבקריה
הסיפור נפתח בלילה. דווקא החושך נבחר כזרקור המופנה אל שתי הדמויות הראשיות ברומן של כריסטינה קומנצ'יני, "כשהלילה".
"זיכרונות מהונגריה, 1944-1948", היא כותרת צנועה מדי לספרו המצוין של שנדור מאראי. באותה מידה וביתר דיוק, אפשר היה
העמודים הראשונים בספרה של ענת לויט, שמהווים מעיין "פתח דבר" (שהוא למעשה פרקה האחרון של העלילה הכרונולוגית), נחתמים
ספרה החדש והיפה של הגר ינאי, "מקום בטוח ללב", הוא קודם כל טקסט בעל תעוזה ארוטית. זהו סיפורה של זמרת וחשפנית בקברט,
"עלובי החיים" – צמד מילים המעורר מיד אסוציאציות תרבותיות וחברתיות. יש שיזכרו מיד ברומן המונומנטלי של ויקטור הוגו
אישה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה שונאת את בן הזוג שלה מזה שבע שנים, חיה בחור בריטי טחוב ליד הים, לא מצליחה לכתוב את
לסיפורי חניכה יש בדרך כלל קודים מאוד ברורים, ואיזה מכנה משותף קולקטיבי אוניברסאלי. הוא זה שמכונן את העוצמה שלהם,
רומן מכתבים הוא מהסוגות הנהדרות והמופלאות שקיימות בספרות, משום שהדגש בו הוא על המילים שהדמויות בחרו לכתוב. אין
לפעמים מסתכלים בקנקן, כריכת הספר. שפתון אדום מונח על מטפחת משובצת מהזן הישן. מטפחת של גברים, של אבות. שפתון של
כותבים הרבה על השואה. הרבה מאוד. קשה מאד להתבלט בינות אלפי הסיפורים, וכדוגמה חריגה ניתן לקחת את הרומן של ג'ונתן
המקריות המצמיתה של הקיום היא הממד הכי משמעותי שמלווה את פול אוסטר עוד מספריו הראשוניים. השרירותיות הזו שבה בני אדם
עיירה קטנה ומבודדת, מזג אוויר חורפי וערפילי ותושבים מקומיים ששבעים מהשגרה החונקת, הולכים כמעט יד ביד עם רוצח סדרתי,
דניאלה כרמי היא מומחית באוּמנות הכתיבה. מלאכתה מהוקצעת, מסוגננת ומדויקת. היא מיטיבה לנסח דיאלוגים מתומצתים, היוצרים
אפשר באופן גס ולא לגמרי מדויק לחלק את המין האנושי לשניים: אלו שהולכים עם כיוון המציאות ואלו שהולכים נגדה. אלו
כשסופרים זרים מתראיינים לרגל תרגום כותר שלהם לעברית, בדרך כלל הם נינוחים ופחות לחוצים מאחיהם-למקצוע כותבי העברית,
ההצלחה היחסית של זבאלד כאן היא אחד הדברים הכי אופטימיים שקרו. למעשה, אפשר לראות בה סוג של סיפור אגדה. היא מוכיחה
על עטיפת האסופה החדשה של "מסמרים" שנושאה: אגדות, נכתב כי "הכותבים מפטרלים על הגבול של האפשרי", לא לפני שמצוין כי