|
חתונה אלטרנטיבית, לוויה חילונית, טקסיות ישראלית ומסורת יהודית. ד"ר אנה פרשיצקי מזמינה אתכם לסיור במעבדה האנתרופולוגית של חיינו |
|
מהו תחום המחקר המרכזי שלך?
ניתוח אנתרופולוגי וסוציולוגי של טקסי מעגל החיים, במיוחד טקסי חתונה ולוויה יהודיים אורתודוקסיים ואלטרנטיביים. אני מנסה להבין את השינויים שמתחוללים בטקסיות המודרנית, תוך התייחסות לעמדת המבצעים כלפי הפעולה הטקסית שהם עושים, עמדת עורך הטקס וסמכותו, והתכנים הסמליים של הטקס. בין השאלות הספציפיות שאותן אני חוקרת: למה ישראלים פונים למסלול חלופי לזה האורתודוקסי, במה הטקסים האלטרנטיביים נבדלים מהטקסים האורתודוקסיים ומהם מאפייניהם המרכזיים. |
|
כיצד הגעת לעסוק בתחום זה ומה הניע אותך לכך?
הוקסמתי מלימודי האנתרופולוגיה באוניברסיטה. אירועים ציבוריים וטקסים נראו לי כמשהו מסתורי, כמעין צופן שאפשר לפענח אותו ולגלות את משמעותו הסמלית העמוקה, משהו שהחברה רוצה להגיד על עצמה. בבריה"מ כמעט ולא יצא לי להיתקל בטקסים דתיים, ולאחר העלייה לישראל והמפגש עם היהדות על זרמיה השונים, נחשפתי למגוון אירועים טקסיים כגון תפילה, חתונה, ברית-מילה וכדומה.
טקסים אלו הרשימו אותי בסמליותם ובססגוניותם. סיקרן אותי במיוחד המגוון הרחב של הטקסים, הן המסורתיים - דוגמת ה"מצווה-טאנץ" החסידי או החינה התימנית, והן האלטרנטיביים החדשים - ביניהם מסורת החגים וטקסי מעגל החיים הנערכים בקיבוצים תוך זיקה ליהדות, טקסים של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, טקסים קבליים ורוחניים הקשורים לעידן החדש, טקסים הקשורים להתחדשות היהודית, ה"חזרה לארון הספרים היהודי" של הציבור הישראלי החילוני. וישנם עוד רבים.
ברמה האישית, עבודת המחקר מוליכה אותי למפגש אינטנסיבי עם רגעי שמחה וצער בחייהם של אחרים, ועם תפיסות עולם שונות ומגוונות - מה שגורם לי עצמי לרפלקסיביות וחשיבה מתמדת על המובן מאליו והיומיומי. |
|
כיצד נראה "יום במעבדה" אצל חוקרת בתחומך?
זירת המחקר שלי, "המעבדה", בה אני מנהלת תצפיות, היא גני אירועים ואולמי חתונות מחד, ובתי קברות מאידך. את האינפורמציה על חתונות ולוויות שיכולות לשמש מושא תצפית מתאים, אני מקבלת באמצעות קשר עם ארגונים, גופים ואנשים שעוסקים בעריכה והנחייה של טקסים, גם אורתודוקסיים וגם אלטרנטיביים, וגם באמצעות הסביבה הקרובה (חברים ובני משפחה).
כשמדובר באירועים משמחים, התיאום נעשה כמובן מראש, ולפעמים אני גם מראיינת את בני הזוג לפני החתונה. כשמדובר בלוויות, תיאום הגעתי לאירוע נעשה באמצעות גורם מתווך (בקיבוצים למשל, יש בדרך כלל אנשים שאחראים על הטיפול במקרי מוות. אני נמצאת איתם בקשר קבוע, והתיאום ואישור המשפחה נעשה דרכם). ראוי לציין, כי גם במקרים אלו יש משפחות הרוצות, אחרי תום תקופת האבל, להתראיין ולשתף אותי בבחירות שהנחו אותם ביצירת טקס הלוויה.
לאירועים עצמם אני מגיעה מצוידת ב-MP3, באמצעותו אני מקליטה את הטקס מראשיתו ועד סופו. אחר-כך, אחרי שתמללתי את ההקלטה, מגיע כמובן שלב הפרשנות והכתיבה המחקרית עצמה. |
|
אלו שינויים עוברים על טקסי חתונה אורתודוקסיים ואלטרנטיביים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית המודרנית?
לצורך העניין, אתייחס לדוגמה מעניינת הקשורה ליצירתיות ולדינמיות סביב הפעולה הטקסית של שבירת הכוס בחתונה היהודית. בחתונה יהודית אורתודוקסית נהוג שהחתן שובר את הכוס ומכריז את הפסוק הנודע מספר תהילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בזירת טקסי החתונה האלטרנטיביים, מופיעים כמה שינויים מרכזיים, שחלקם אף מחלחלים גם לטקסים האורתודוקסיים: השינוי הראשון הוא ערעור הסדר הפטריאכלי, כשהכלה שוברת כוס שנייה יחד עם החתן, או אף במקומו, ובכך מועבר מסר של שוויון בין המינים.
השינוי השני הוא נדיר יחסית ומבטא למעשה את חיסולה של הפעולה הטקסית, כאשר בני הזוג מחליטים שלא לשבור כוס, מכיוון שהמעשה הסמלי איבד את חשיבותו בעיניהם. "ירושלים כבר בנויה, ואין צורך בבית מקדש" - הן טענות המושמעות כהסבר לחיסולו של הסמל. מגמת שינוי שלישית הינה אסתטיזציה של הפעולה הטקסית, המתבטאת למשל בפיצוץ בלון, השמעת קול ניפוץ זכוכית או פתיחת בקבוק שמפניה בסיום טקס החתונה האלטרנטיבי. במקרים אלו, הסמל מאבד את משמעותו הדתית והופך לסממן אסתטי בידורי המציין את סיום הטקס ותחילת החגיגה.
מגמה נוספת קשורה לפוליטיזציה של הסמל, והפיכתו לאמצעי של מחאה פוליטית. כך למשל בחתונות של מגורשי גוש קטיף קיים היום מנהג לשבור כוס שנייה לזכר הגירוש ולהניח חול מגוש קטיף על ראשו של החתן. מגמה אחרת משקפת תהליך של אינדיבידואליזציה, כאשר שוברים את הכוס אבל במקום להזכיר את חורבן בית המקדש, מתייחסים למערכת היחסים האישית בין בני הזוג. אימרות חלופיות דוגמת "אם אשכחך לא אהיה אני", או "מי ייתן ולא נדע עוד צער", מבטאות משמעות אישית המוענקת לאותו סמל מסורתי. |
|
| |
נישואין (ביהדות). טקס שעיקרו מיסוד יחסי זוגיות בין בני זוג. לשם ביטולם יש צורך בגט. היהדות רואה בנישואין מוסד חברתי בסיסי ואידיאלי.
לערך המלא
|
|
"רעיון מורכב בשפה פשוטה" - ד"ר פרשיצקי מגישה חומר למחשבה
נושא הזיכרון ממלא תפקיד מרכזי בחייו של האדם, בעיקר כאשר הוא מתמודד עם אירועי מפנה. בחתונות ובלוויות, בזמן של שמחה ויצירת משפחה חדשה, כמו גם בזמן של עצב, מפגש עם המוות ופרידה מן המת, אנחנו מנסים לעצור את הזמן מלכת - להקפיא את הרגע - לספר סיפור ולשמר זיכרון.
בחתונה האורתודוקסית מושם הדגש על הזיכרון הקולקטיבי היהודי, כשבמסגרת שבע הברכות בחופה מסופר סיפור בריאת העולם על ידי האל, יצירת האדם הראשון וחווה בגן העדן, וגם מוזכרת הגאולה העתידית, התקווה לבניית בית המקדש ושיבת העם היהודי לארצו. שבירת הכוס בסיום החופה, גם היא מצווה לזכור ולא לשכוח.
לעומת זאת, בחתונות אלטרנטיביות רבות מושם הדגש על הבניית הזיכרון הפרטי של בני הזוג, כשחברים ובני משפחה מציירים את דיוקנם האישי של המתחתנים - מספרים מתי ואיך נולדו וגדלו, מהן תכונותיהם המרכזיות, אופיים וכדומה. הזיכרון של הזמן הקצר – הקרוב להווה, מתווסף לזיכרון של זמן הארוך – הזמן המיתי של בראשית, ולעתים אף מחליפו.
גם במסגרת הלוויה הדתית מעלים במהלך ההספד את דמות הנפטר ומתווים את הזכרון שלו. בזירות טקסי לוויה אלטרנטיביים, הופך ההספד האישי לחלק המרכזי של האירוע, כשבני המשפחה וחברים מקריאים קטעי יומנים, מכתבים ושירים, ומספרים על הנפטר.
החתונות והלוויות המסורתיות, כמו גם הטקסים האלטרנטיביים החדשים, הן זירות של הזיכרון הקולקטיבי והאישי. מכאן ניתן ללמוד על הצורך החיוני של האדם להתחבר לזיכרון ברגעי מפנה ומשבר של חייו, ועל האינדיבידואליזציה הגוברת של החברה המערבית המודרנית, המתבטאת בצורך להתמקד בזיכרון האישי. |
|
הכיתה האינטראקטיבית |
|
|
|
|
|
|
| | | ילידת בריה"מ, 1977. עלתה לישראל ב-1991. את תאריה ואת עבודת הדוקטורט עשתה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
משמשת כחוקרת במכון לחקר קהילות באונ' בר-אילן, וכעורכת משנה של כתב העת Sociological Papers. מרצה מן החוץ במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית אשקלון |
|
| עוד שאלות מחקר | | |
|
|
|