כיוון שאני בשמירת הריון עם התאומות, לאחר שכיליתי את כל הספרים שברשותי, לא היתה לי ברירה אלא לגשת גם למדריכי ההריון
בינתיים כבר התרגלנו לרעיון שהולכות להיות לנו (בעזרת השם טפו טפו טפו), שתי בנות, ואנחנו אפילו שמחים בכך. הבעיה
בעולם בו שיעורי הגירושים הולכים וגדלים, יש יותר ויותר חתונות בהן דווקא הילדים הם אלו שזוכים, או נאלצים, לעמוד תחת
ניסיתי להבין איך אני, כלה טרייה שעד לפני רגע היתה ברקיע השביעי, מוצאת את עצמי מחופשת לדורה בפאתי ראשון לציון,
הידידה המאוהבת מדברת שטויות, סבתא לא באמת יודעת לזוז בריקוד שורות והחבר'ה מהצבא לובשים חולצות מטופשות. כל מה שפחדתם
לא עוד מסיבות רווקים סליזיות עם חשפניות ובשר אדום מטפטף. מעתה ישחקו דודי והגברים בחייו משחקי מסיבות רווקות כמו
אחרי נסיעת רכבת של יומיים וחצי, עדי כמעט נטש אותי לטובת בחור מבומביי. אחר כך נתקלנו בחבר ילדות מקיבוץ אפיקים, שגרם
מה רומנטי יותר ממקום מלא בזכרונות? ארזנו את עצמנו וטסנו להודו – המקום בו יש נוף מדהים, פרות ברחובות, דוכני צ'אי ליד
היינו נחושים להוכיח למאירה, אלישע, אנאנדה ולשאר משתתפי הסדנה שאין לנו שום שיעור מיוחד לעבור ושהזוגיות שלנו תקינה
כשחזרנו מהודו לפני חמש שנים, כל אחד לחוד, לעדי היה שיער ארוך, לי היו ראסטות. גם עכשיו אנחנו משתדלים מידי פעם לנסוע
כשהשכן החדש אמר שהוא עיתונאי, קיוויתי להסביר בהגיון שבגבעת עדה אין לי עם מי לדבר על יעקב שבתאי ועל סטרוקטורליזם,
הוא אמר שככה הוא לא מוכן לדבר, הלך לחדר השינה וטרק את הדלת. אני צעקתי שלא יטרוק דלתות. הוא פתח את הדלת ואמר שאם אני
"חפץ שמסמל את האהבה שלנו!" הטחתי בו. "חפץ שלקחת במיוחד בשבילו יום חופש מהעבודה וחיפשת במיליון חנויות את הטבעת שהכי
המשכנו להעלות רעיונות. זה לקח בדיוק 20 דקות וקיבלתי טלפון מידיד ששהה בתאילנד וטרח להתקשר במיוחד ולברר אם אנחנו
"מה זאת אומרת מיוחדת???" שאל עדי בחשש קיבוצניקי כשאמרתי שאני רוצה חתונה מיוחדת. המילה "מיוחדת" נקשרת לו ישירות
לילה אחד, אחרי שחשבתי שאני כבר מכירה את כל הפרצופים בפאב, ראיתי אותו. תחילה רק את השיער השחור והגולש עד המותניים,
כרווקה אחרונה בקרב 16 בני דודים, התחבטתי אם עלי להדוף את כל האורחים באלימות ולפלס דרכי אל הכוס, או להחזיק בתדמית
