"תכתוב לי", היא לוחשת, ואני חושב פתאום שמעולם לא כתבתי על דבר שהיה כולו טוב באמת. בין השורות היא מבקשת שאכתוב לה
תמיד הוקסמתי מהמחשבה שאולי יום יבוא ואוכל לעוף. בנוסף, המחשבה שבבוא היום אהיה כמו המבוגרים הסובבים אותי גרמה לי
חוק שימור האנרגיה הוא אחד החוקים הבסיסיים בפיזיקה. בתחילתו של הרעיון יש פוטנציאל כלשהו או אנרגיה שהיא כבר בעלת צורה
כשהאדם מתבגר, מבעד לעיניו נראה כאילו שהעולם מתבגר יחד איתו. יכולת הנפש לצמוח ולהבחין היטב בפרטים הנוגעים רק לה
קול כוסות המשיקות לחיים כאילו העיר אותי משנת נצח. צהלת ההמון ויד כבדה שהונחה על כתפי בחיבוק כאילו גרמו לי לנחות שוב
לא אחת הזכרתי את הצורך שלי בריגושים. מי שהתעניין יודע שהלב שלי פועם בסתר, ורק במצבים שאינם ברורים לחלוטין אני מצליח
אבנים אבנים השאיר לי סבא, פזורות לאורך כל שבילי הדרך. אבנים וצלילים שאת פשרם לא הבנתי. צעד ונשימה עמוקה כשהיה אומר
צעדיי מהירים, כשאני הולך אני לא נותן לזמן לנצל את המרחק עליי לעבור ולהתיש אותי. כמונחה מטרה אני מתקדם הישר אל המקום
פעמים רבות נוכחתי לדעת שמה שנראה ברור לגמרי דרך עיניי, לפעמים דומה לבליל לא מובן של מילים עבור האחר. מרגע
זה זמן רב שמחלון חדרי נצפה נוף שונה בלילות. אורות קטנים המרחפים במהירות אדירה וצבעים מסחררים נוהגים להתפרץ כך סתם
התעוררתי מצמרמורת וקיפאון שזרמו דרכי. השמיכה שכיסתה כל פינה בגופי הפכה בלתי מורגשת, והתחושה שכפות הרגליים שלי
"פעם טיילתי באטום המימן..." פתח אחד המרצים, מעביר עוד שיעור. היכולת שלו להסביר את העולם הקוונטי גם לילד קטן גרמה לי
בפעם האחרונה שנפלתי אל צומת המנהרות בתחילה הכל נראה אותו הדבר. מן הסתם בשלב ההוא כבר התרגלתי למציאות בה אני מתעורר
מאז ומתמיד נהגתי להקשיב היטב לסופם של שירים. לשמוע את דעיכת המנגינה ולשים לב כיצד כל כלי נגינה נעלם ברקע כשמסתיים
כשאנחנו בעיצומו של מסע חיפוש אינסופי, לפעמים נמצא דווקא את הדבר הלא קרוא. כשאין מטרה ברורה לנגד עינינו - קשה לכוון
יש רגעים קטנים של חיבור שנוצרים כמו בקסם,מלווים אותנו לאורך שנים ולפעמים שוקעים עמוק בפינה מאובקת אי שם בזיכרון,
כל כך קל לכאורה לחשוב על יחסינו עם הסביבה, להבין ולנתח כל פרט במשפטים שנאמרו ובהבעות הפנים ולרדת לעומק משמעותו של
לפני זמן לא רב הבנתי משהו ששינה את חיי. תובנה שלמדתי מהניסיון, כמו גם מהדרך בה למדתי לעבוד איתה, הראתה לי שאם יש
כמשהו נגמר, כך למדתי, יש לשרוף את הגשרים כולם, ומבלי להתבונן אחור לרוץ קדימה. "מי שמסתכל אחורה הופך נציב מלח", היה
"השטן נמצא בקנאה, לא בפרטים הקטנים", אמר לי פעם אדם איתו ביליתי תקופה ארוכה מחיי. במבט לאחור, בין כל סוגי
הצורך בפורקן טבוע בכולנו. הדחף להתעלם מהקיים מגרד מבפנים, חובט בקירות הסוגרים עליו ולפעמים מצליח לפצוע בנסיונותיו
ככל שחולף הזמן נקרות בדרכנו דמויות רבות. עם חלקן נמשיך לצעוד הלאה ומחלקן ניפרד לנצח לאחר היכרות קצרה. לעיתים רחוקות
לאחר זמן רב שהעננים מכסים את השמש והעצב מצליח להיסחט החוצה עד טיפותיו האחרונות, נוצר לפתע מקום ריק בפנים, כזה שהחלל
הדברים הקטנים שאנחנו עושים כדי לשמור על האמת מהסביבה, המקום אליו נרחיק כדי לקיים עולם זר במקום אחר, לפעמים בלתי
אחד המקומות הפרטיים ביותר אליהם הטכנולוגיה טרם הצליחה לפרוץ באמת הוא הדמיון. הביטחון שבראש אפשר לקיים עולם כרצוננו,
לאדם תכונה נפלאה – היכולת לעוות פרטים ולשנותם לפי רצונו. סיפורים קטנים הופכים לאגדות, והמילים יודעות להתחבר זו לזו
לפעמים אני חושב שקל לי לשפוט בני אדם, אולי אפילו קל מדי. מהר מאוד אני מקבל החלטות ומריץ מחשבות בראשי בנוגע לסיבת
מתח, לחץ ופרפרים בבטן. תחושה שהעולם מתכווץ וסוגר עלינו מכל פינה, ידיעה שאין מספיק זמן ואנחנו חייבם לעשות משהו, כל
כולנו גוררים קשר לא סגור מהעבר. לפעמים היתה זו מערכת יחסים, לפעמים יום אחד או רגע מכריע בו התקבלה החלטה. כל אחד
כולנו פוגשים לפעמים אנשים שפניהם נחקקים אי שם מאחורי כל מה שצף בחלק המודע של חיינו, אנשים שאנחנו מבחינים בהם כחלק
