המתבגר שלכם לא מחבב ספרים? בשבילו ספר זה החפץ המלבני האנכרוניסטי והמתיש הזה, עמוס הדפים, השורות והמילים, שאלוהים יודע בשביל מה טרח איזה תימהוני-חסר-חיים-אחד-המתקרא-סופר לשבת ולכתוב בשקדנות מילה אחרי מילה, ויש אנשים
שבוע הספר בעיצומו ואני נודדת בין הכיכרות, חותמת על הספרים שלי ובתוך כל ההמולה המיוזעת והתוססת, לפעמים ניגשים אלי הורים טריים, מביטים אבודים בערמות הספרים, מרימים מתוך העגלה פיצפונון, בקושי בן חצי שנה והפיצפונון
למה לקרוא לילדים שירים? כי בניגוד לסיפור, שבו אנחנו עסוקים בשאלות כגון, מה קרה, מה יקרה ומה יהיה הסוף, שיר טוב מכניס אותנו למצב רוח מתבונן, גורם לנו לצלול לרווח שבין המילים, צובט לנו בפנים צביטות מכאיבות ומדויקות
המתבגר שלכם שונא ספרים? מוזר... פעם הוא דווקא כל כך אהב. כבר בגיל שנה היה ממשש באצבעות נרגשות את ספרי הקרטון הראשונים ההם. בגיל שנתיים כבר התחנן לסיפור. ככה גם בגיל שלוש, ארבע, חמש, שש... הייתם בטוחים שאתם מצמיחים
האם הילד שלכם "מוכשר בטירוף" או שהוא פשוט הילד-המתוק-הממוצע-לגמרי-שלכם, שלפעמים, כשאתם מביטים בעיניו, אפרוח פלומתי מתכרבל-מתחכך לכם בתוך הלב ובשביל רגעים כאלה שווה כל העניין המסובך הזה של גידול ילדים? ואם הילד
טוקבקיסטים יקרים, לפני שאתם ניגשים "לקרוע לי את הצורה" בתגובות נוסח "גב' גולדברג הנכבדה, אני תוהה כיצד לא מצאת לנכון לכלול פה אף לא סופר עברי אחד לרפואה!", "למה רק ספרים מתורגמים?", "להחרים את ספרי חנה גולדברג"
"ילדים לא נגעלים מג'וקים, זה רק ההורים שלהם שנגעלים", אמר לי המאייר וסקר נעלב את פרצופי המזועזע לנוכח הסקיצות שלו לספר הילדים החדש שלי שבהתהוות. חזרתי והתבוננתי בסקיצות, שבהן שני הגיבורים המתוקים שלי, שוקי ומוקי,
כשאמי חלתה הייתי בת שלושים ושלוש. ילדה גדולה. כשהיא נפטרה שלוש שנים לאחר-מכן, חזרתי להיות תינוקת – תינוקת שהיא אם לשני תינוקות (הגדול בן ארבע, הקטנה בת שנתיים). עד שחלתה, אמי היתה בשבילי דמות כל-כך מובנת
השבוע הגיעה לביתי מישהי לפגישת עבודה. הייתה זו הפעם הראשונה שנפגשנו. בהיכנסה, היא סקרה את הבית, הביטה סביבה ואמרה משפט מוזר: "נורא משונה שאין פה כלב". בקושי הכרתי אותה ובטח שלא יצא לנו לדבר על כלבים. מעולם לא
יום הולדת אמור להיות היום השמח בשנה, לפחות עבור בעל השמחה. זה אמור להיות היום שבו בעל השמחה חוגג בעליזות-אין-קץ את עובדת היוולדו ואת עצם קיומו בעולמנו המופלא. השיא של האירוע המשמח הוא כמובן מסיבת-יום-ההולדת, שאמורה
השבוע, בעיצומו של מפגש שלי עם ילדי גן, נשמעה צווחה. כולנו הפנינו את ראשנו ונעצנו מבט נדהם בילדה-יפהפייה-זהובת-תלתלים-ושברירית-למראה, שהתרוממה מתוך הקהל כמו מחבל-מתאבד, הניפה באוויר את כיסא העץ שישבה עליו וניסתה
למה אני כותבת ספרי ילדים? כי עמוק בתוכי אני עדיין מאמינה שספר טוב יכול להפוך את העולם לטיפה יותר טוב. בשיחותיי עם חברי הסופרים, לא אחת אני מגלה, שהניסיון שלי (הילדותי? התמים? הפתטי? היומרני?) לשפר את העולם הוא הדלק
השבוע צעדו עשרות אלפי מפגינים ברחובות קופנהגן הקפואה בדרישה ממנהיגי העולם להגיע להסכם שיעצור את התחממות כדור הארץ. "300 אלפי אנשים בשנה מתים כתוצאה משינויי האקלים", זעקו הכותרות, ונציגים מ-200 מדינות דנו בדרכים
אחרי ארבע עגלות עמוסות סוף-סוף תורי. "כרטיס מועדון?" מתרוממות גבותיה הבהירות של ליליאנה הקופאית. היא נראית מותשת היום. "לא", אני מנידה בראשי ותוחבת לסל הבד הירוק ערבוביה מבולגנת של חלב, פלפלים, לחם ובשר,
איך אני מזהה ספר טוב? ספר טוב הוא כמו אוכל טוב – עשוי בכישרון, באהבה ומחומרי הגלם המשובחים ביותר. סיפור טוב משאיר בפה טעם נהדר, ובנפש – תחושת מלאות וסיפוק. סיפור טוב תמיד מכבד את הזמן והאנרגיה הרגשית
