אני מוכנה להעיד בשבועה שאני לא מחסידיו של הדבר הזה הקרוי יום האהבה. בעיני זהו יום של קושי יותר משהוא יום של יופי.
במערכת יחסים סצינות הסיום רבות ומורכבות, אבל לעיתים רחוקות יביעו שני הצדדים את הרצון לסיום המערכת במידה שווה. לרוב
פעם זה היה ככה, תאמינו לי הייתי שם: בחור פגש בחורה. היא נתנה לו את הטלפון שלה בבית. הוא התקשר. היא לא היתה בבית.
קשה. קשה מאוד אפילו. התא המשפחתי לא מתפקד כפי שציפינו. יותר מידי חריקות, משקעים, ריבים, חוסר אינטימיות, כעסים
לא מזמן הגעתי לביקור אצל חברה ומצאתי אותה ואת החבר שלה בתנוחה אינטימית במיוחד: היא היתה ישובה על כסא במטבח, עוטה
ד' רצה להרשים את הבנות שהוא יוצא איתן לדייטים. הוא היה מזמין אותן למסעדה מרחיבת דעת ובטן ולא קימץ בכיבוד. כל דייט
שני מרכיבים עיקריים מניעים את חיינו, לטוב ולרע – הרגש והשכל, הרציונל. הם בדרך כלל מעדיפים לנוע בקווים מקבילים,
נגיד שמצאתם את האהבה. ייתכן שהיא הראשונה ואולי השנייה או השלישית. אתם מאושרים עד הגג, הכל נראה מושלם, אבל... באליה
יש לי שני חברים, שניהם כבר נשקו את גיל 50, שניהם נראים "טוב לגילם". שניהם מסודרים, מצחיקים, וטוענים שהם במלוא אונם.
