עוז אלמוג

מהו תהליך ה"קוקה-קולוניזציה" שעוברת החברה הישראלית? מהן נקודות ההשקה בין סטנדאפיסט לסוציולוג? פרופ' עוז אלמוג מציג את תובנותיו

מהו תחום המחקר המרכזי שלך?

במדעי החברה יש שני סוגי חוקרים: את הסוג הראשון אני מכנה "הארכיאולוגים". הם בוחרים נקודת ציון וחופרים בה לעומק. את הסוג השני אני מכנה "המודדים". הם עוסקים בתמונת המאקרו, כלומר בשרטוט המפות החברתיות.

אני שייך לסוג השני. הכל מסקרן אותי ועסקתי בתיעוד ובמחקר של נושאים מגוונים. אבל, כמובן, החברה הישראלית היא מסגרת המחקר העיקרית שלי. כתבתי ופרסמתי ספרים ומאמרים בעיקר על האליטה החילונית (הצברית) לתחומיה ותקופותיה, על המגזרים ותרבויות המשנה בארץ ועל התרבות הפופולרית – מלבוש ואוכל ועד לספורט, טיסות ומחשבים.

כיצד הגעת לעסוק בתחום ומה הניע אותך לכך?

אני חושב שמאז ומעולם התעניינתי בבני אדם וחשתי שאני קורא אותם נכון. המציאות היתה לי שקופה יותר מאשר לרוב האנשים שהכרתי. הלימודים והניסיון המחקרי חידדו לי מאוד את החושים והקנו לי כלי ניתוח וכתיבה. אפרופו כתיבה: אני סבור שכישרון ביטוי בכתב הוא תנאי הכרחי להצלחה בתחום שלנו; כי כאשר אתה מנסח היטב את מה שאנשים חשים או חושבים, אתה יוצר מעין תצלום רנטגן חברתי.

כאן טמון הדמיון הגדול בין סוציולוג טוב לסטנדאפיסט טוב. שניהם עוסקים במובן מאליו, ביומיומי, אבל עושים זאת מזווית לא שגרתית, ממבט-על. אנשים צוחקים בהופעת סטנד-אפ כי הסטנדאפיסט שם להם ראי מול העיניים. הרי בסופו של דבר, כולנו מקסימים ומגוחכים בעת ובעונה אחת.

כשהייתי נער לא הרביתי לקרוא ולכתוב. הייתי ספורטאי מצטיין והקדשתי את רוב זמני למשחקים ותחרויות. אבל בסוף התיכון התאהבתי בבחורה שהפכה לימים אשתי. כאשר התגייסתי לצבא, כל כך התגעגעתי שנאלצתי לכתוב לה מכתבים מהבסיס. דרך המכתבים גיליתי שאני כותב יפה. אחרי השירות הצבאי יצאנו שנינו לטיול הגדול למזרח הרחוק. היינו מחלוצי מסורת התרמילאות בארץ. במהלך הטיול כמעט ולא צילמתי, אבל כתבתי מכתבים למשפחתי בארץ. הפעם נוסף להם נופך סוציולוגי, כי צילמתי במלים את התרבויות האקזוטיות שפגשתי. זו היתה חוויה מעצבת עבורי.

אני חושב שבמזרח הרחוק נשביתי בקסמה של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, במובן האינטואיטיבי של המילה. אחר כך, באוניברסיטה, למדתי את התיאוריה, שרק העצימה לי את הקסם. אגב, אני חייב תודה למורה שלי בקורס "מבוא לסוציולוגיה" – ד"ר אברהם קורדובה. הוא היה ממש נהדר ומן הסתם השפיע על בחירתי.

במבט לאחור אני חושב שגם היה לי תזמון טוב, שסייע לי להיכנס ישר לחזית השדה, כי את הדוקטורט על דמות הצבר (שהפך גם לספר) פרסמתי בדיוק בתקופה שבה הדמות הזאת עמדה במרכז שיח הזהות הישראלי (בשל המשבר אחרי מלחמת לבנון הראשונה). היה לי קל לנתח את דמות הצבר כי נולדתי בישראל ועברתי מסלול חיברות צברי טיפוסי.

מה כלול ב"ארגז כלי העבודה" של חוקר בתחומך?

תמיד רציתי ארגז כלים מגוון ככל האפשר. השתמשתי בסקרים, בראיונות, בניתוח מסמכים ארכיונים ובסמיולוגיה (שפת הסימנים). אבל האוריינטציה שלי היא, בסופו של דבר, יותר איכותנית מכמותנית. סטטיסטיקה היא כלי מדעי חשוב, אבל היא מגרדת את השכבה העליונה בלבד.

לצערי רוב הקולגות שלי עוסקים במחקר כמותני, וזה קצת מרדד את התחום הנפלא שלנו. היה לי מזל ונעשיתי פרופסור בגיל צעיר. זה שחרר אותי בשלב מוקדם בקריירה לעסוק במחקרי המאקרו, לקרוא, ללמוד ולהיות מעורב מבחינה חברתית (ראיונות, כתיבה פובליציסטית, הרצאות לציבור הרחב וכו'). כאשר יש עליך לחץ לפרסם עוד ועוד מאמרים, אתה מייצר ניירת שתורמת מעט מאוד לעולם. אני גם מאמין במעורבות ובמשובים. חשוב לי להיות בדיאלוג מתמיד עם הציבור שאותו אני חוקר. אני לא סגור ב"מגדל השן", למרות שהמשרד שלי ממוקם בקומה 14 במגדל "אשכול" באוניברסיטה.

בשנים האחרונות גיליתי את עוצמת הצילום האתנוגרפי. רכשתי ציוד מקצועי ואני מבלה ימים רבים בשטח. המצלמה היא כלי אדיר לתיעוד ולניתוח חברתי ויש בצילום משהו ממכר.

לו היה נוחת כאן חייזר לביקור קצרצר, ומבקש שתראה לו כמה דוגמאות מייצגות של הקיום הישראלי בן זמננו, במה היית בוחר?

אפשר להראות לו שכונות ירושלמיות עתיקות, שבהן גרים בשכנות חרדים, דתיים, ערבים ויאפים בוהמיינים. אגב, המציאות היא כמעט תמיד יותר הרמונית ושקטה מאיך שהיא מצטיירת בכותרות העיתונים הרועשות.

הייתי מראה לו גם כיתה ישראלית רועשת וגועשת – מקום שבו כבר מזמן לא לומדים והמושגים "חינוך" ו"השכלה" הם בגדר בדיחה. מנגד הייתי לוקח אותו לחברת הזנק (סטארט-אפ) צעירה באחד מ"עמקי הסיליקון" שלנו.

רצוי גם לבקר במרכזי דת - מסגד, כנסייה, חלווה דרוזית ובית כנסת. וכמובן, לבקר ביחידה קרבית שבה עולים מרוסיה ומאתיופיה, חובשי כיפות סרוגות וחילונים, מהמרכז ומהפריפריה, סוחבים ביחד אלונקה.

אבל בעצם הקיום הישראלי לא מתמצה במקום גיאוגרפי כזה או אחר, אלא ברוח הישראלית – במנטליות שלנו שהיא אחת ויחידה. לכן, הכי טוב זה להראות לו פשוט ישראלים מדברים – רצוי ברכבת שהיא "מיקרופון" ישראלי די טוב.

זו הארץ - תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן. פרויקט מיוחד מבית היוצר של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן

בתהליך שעוברת ישראל מחברת "כור היתוך" לחברה רב-תרבותית, מיהם "המודלים החדשים לחיקוי" שמטפחת התרבות הישראלית?

מדינת ישראל עוברת שני תהליכים מנוגדים, ואולי גם משלימים: מצד אחד קנטוניזציה של מגזרים ותת מגזרים. איש לאוהלו. בתהליך הזה נולדים גיבורים מקומיים, המשרתים את קבוצתם ואינם מוכרים בהכרח לקבוצות אחרות.

מצד שני, כולם, בלי יוצא מן הכלל, נסחפים בצונמי הגלובלי. אנחנו, כמו רוב תרבויות העולם, עוברים תהליכי קוקה-קולוניזציה מזורזים. זה מגיע דרך התקשורת (טלוויזיה, אינטרנט, סלולרי וכו'), תרבות הצריכה (מזון, לבוש וכו') ונסיעות לחו"ל. ישראל נעשית פחות ישראלית עם הזמן.

באלו מבין מחקריך אתה גאה במיוחד?

אני גאה בשני רבי המכר שלי: "הצבר דיוקן" (עם עובד, 1997) ו"פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" (אונ' חיפה וזמורה ביתן, 2004). שני הספרים גם זכו בפרסים שהחמיאו לי. אבל הכי אני גאה באתר שהקמתי יחד עם אשתי, תמר, שהיא גם קולגה שלי: "אנשים ישראל – מדריך לחברה הישראלית".

את רוב המאמרים באתר הזה כתבתי בעצמי או בשיתוף פעולה עם קולגות. מדובר באלפי עמודי תוכן, המכסים מאות נושאים הקשורים לחברה הישראלית. זאת עבודה מתישה מאוד, אבל אני עושה אותה מתוך תחושה של שליחות ומתוך סקרנות, שרק גוברת עם הזמן. המדריך הזה לימד אותי כמה לא ידעתי ועדיין אינני יודע מספיק על ישראל. זו חברה מרתקת ואני חש כמו ילד בחנות ממתקים.

"רעיון מורכב בשפה פשוטה" – פרופ' עוז אלמוג מציג נקודה למחשבה: 

אני לא מאמין בהבחנה שבין שפה גבוהה לשפה נמוכה, גם לא בהבחנה שבין שפה מדעית לשפה עממית. בעיני יש שפה אחת, ראויה ומתאימה לכל תכלית: שפה בהירה. אני שונא חכמנות (המכונה גם פלצנות) וצביעות. לצערי השדה שלי מלא ברעיונות פסבדו מורכבים. אני תמיד אומר לסטודנטים שלי: אם צריך לקרוא פסקה שלוש פעמים כדי להבין אותה, אל תתאמצו, כי היא כתובה רע.

לסיום, ציטוט חביב עליך:

אני מעדיף לזכור רעיונות ולא משפטים, לכן קשה לי להיזכר במשהו אחד מיוחד. אבל לא פעם מתנגן לי בראש הפזמון הנפלא של קובי אוז "סתם". הוא קולע מאוד למצבנו הלאומי:

"סתם זה הכל סתם/ מתיחה מסרט ישן/ סתם זה לא נכון/ אנחנו לא במזרח התיכון".

יליד 1960, חיפה. פרופסור לסוציולוגיה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, וחוקר בכיר במוסד שמואל נאמן בטכניון. למד לתואר ראשון בסוציולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ובה גם המשיך ללימודי תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. את תוארו השלישי בסוציולוגיה עשה באוניברסיטת חיפה.

לאתר אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית

עורכת המדור: גלית רויכמן