יצאנו מדעתנו
שגריר ישראל בשבדיה מחק את הפער היסודי בין דיפלומט לאספסוף פרוע. ראש הממשלה שהעלה על נס את ההתפרעותו, הופך את ישראל למוסד סגור
ישראל הולכת והופכת למקרה נפשי, דוחקת עצמה לפינה אפלה ונסתרת והתנהגותה נשגבת מבינת העמים. היו בנו סימני מופרעות מזה זמן, אולם דומה שעתה אנחנו יוצאים מדעתנו.
ישראל, אומה בעלת נפש קיבוצית מיוסרת, לחצים אדירים, תחושת מצור מתמדת, טראומת השואה, יגון אלפיים שנות גלות, תזכורת קבועה על המזימה להשליכה לים, אובדן אלפי חללים במלחמות, ובעת הזו, טרור בעריה. תחושת אסון רוחשת בה אפוא דרך קבע. כל אלה מרטו את עצביה, חיסלו את שאריות סובלנותה ושיבשו את דעתה. האירוע בשבדיה והממדים שלבש הם סימפטום לירידה מוחלטת מהפסים ולהתפרצותה של פראנויה. למקום חולה ועצוב היינו.
ראש הממשלה, אריאל שרון, ביכר לפתוח את ישיבת הממשלה אתמול בתשבוחות מופלגות לשגריר ישראל בשבדיה, צבי מזאל, על המהומה שהקים סביב מיצג פוליטי של האמן הישראלי דרור פיילר. הצבי ישראל על במותייך חלל תצוגה. דומה שאין עוד מדינה שבה ראש הממשלה מעניק צל"ש לשגריר על התפרחחות במוזיאון. במפגרות שבמדינות לא נראה מעמד כה הזוי ומוטרף. שווה מיצג כשלעצמו.
שרון העלה על נס את התנהגותו הוונדלית של השגריר, והגדיל לעשות כאשר קבע שמזאל, שחיבל כאמור במיצג ובכך הפך אותו לאייטם חדשותי עולמי חם וסוער, בלם מתקפה אנטישמית. לא פחות.
ניתן ולגיטימי לחלוק על איכויותיה וטיבה האמנותי של היצירה, אבל מאנטישמיות ודאי שהיא חפה, וגם מאנטי-ישראליות. אולם נניח שהיתה אנטי-ישראלית, או שעלולה היתה להיתפס ככזו. אז מה? גבולות האמנות אינם חופפים את גבולות אהבת הארץ. זו לא תערוכה של הסוכנות היהודית.
יידע מעתה כל שגריר ישראלי את ייעודו כנושא בשורת ישראל בעמים ואת טיבה האקטיביסטי של שליחותו: לבלום בכל דרך, לרבות בגופו, ביקורת על המציאות הפוליטית המדממת והמחלוקתית בישראל, כי זו איננה אלא אנטישמיות. זהו אם כן מרחב השיח בזמן הארור הזה: או שאתה תומך בממשלת שרון או שאתה נמנה על השונאים שבאויבנו ונגוע באנטישמיות.
לשגריר הישראלי בשבדיה, כמו לעמיתיו, יש ערוצי מחאה לא מבוטלים: הוא יכול היה לשגר מכתב מתוקשר להנהלת המוזיאון שבו הוצג המיצג, לזמן עצמו לתקשורת ולהביא את דברה של ישראל הרשמית, להדיר עצמו מחאתית מן האירוע ועוד, אבל הוא העדיף לנהוג כאספסוף פרוע. בירושלים אהבו את חמימות המוח של השגריר. גם התקשורת הישראלית יצאה מגדרה לפאר ולרומם את הפטריוט. האבא אבן של יושבי הטריבונה.
מוטב יתאים השגריר את אורחותיו ובילויו למזגו, וילך בשבת לכדורגל תחת להיאנק במוזיאונים.
אבל מה יהא על דיוקננו בשבדיה, במדינות אירופה ובעולם כולו? הרי זוהי זירתו וזהו אתגרו של השגריר. צבירת נקודות זכות בקריית הממשלה בירושלים איננה בבחינת דיפלומטיה, כי אם חנופה, אופורטוניזם והפקרת השליחות. אירופה, גם זו שעוד יוצאת מגדרה להבין אותנו, הולכת ומתקשה לעשות כן.
בגידת האינטלקטואלים
מתי מעט אנשי רוח ותרבות הרהיבו עוז להגן אתמול על חופש היצירה. האינטליגנציה הישראלית באלם מתמשך. מובן שלכולם יש סיבות מצוינות להזדהות עם הקונסנזוס: הארץ נתונה במלחמה, אויבים מבחוץ אורבים לה ומאבקים חברתיים קשים מתנהלים מבפנים.
לחימה על ערכים אוניברסליים נתפסת כמותרות אם לא כפגיעה קשה באינטרס הלאומי.
והפרופסורים, הסופרים והיוצרים, הרי הם מבקשים להזדהות עם חברתם, לא להתנשא ולא להתנתק.
עד לא מכבר התחרו ביניהן האוניברסיטאות מי תקדים את רעותה במתן תואר ד"ר כבוד לאריאל שרון. לאחרונה גם הטרנספר הפך לשיח לגיטימי בין כותליהן. התמיכה בשלטון או לחלופין העמידה מן הצד, הופכת לאופנה. כך בוגדות האליטות הישראליות בפונקציה הביקורתית של האינטלקטואל, ותורמות את חלקן לאסון המתרגש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
