התנתקות לא ציונית
הרעיון של התנתקות חד-צדדית הוא בלתי מציאותי, בלתי מוסרי ובמיוחד בלתי ציוני. חלום העיוועים הזה, שמקורו בשמאל דווקא, לא יצלח ומוטב לזנוח אותו כבר עתה
בתחילה דובר בגדר שתהיה מכשול נוסף נגד מחבלים והעברת אמצעי לחימה לתוכנו. אלא שהטרור המתמשך הביא רבים וטובים לתחושה ש"אין עם מי לדבר", ומכאן כבר היה ההמשך פשוט. במקום להמשיך ולעודד תהליכים מדיניים עם הפלסטינים המעטים שלא נפלו עדיין טרף לפונדמנטליזם האיסלאמי, בחרנו במקסם שווא של הסדר חד-צדדי. לא עוד גדר ביטחון אלא חומת מגן שתיצור הפרדה: הם שם ואנחנו כאן.
הפתרון של התנתקות חד-צדדית הוא בלתי מציאותי, בלתי מוסרי ובמיוחד בלתי ציוני. אין חולק על זכותנו להגן על עצמנו, לרבות באמצעות מכשולים פיזיים. מצב שבו אדם יכול להלך חופשי בין ג'נין לעפולה עם חומר נפץ על גבו הוא בלתי סביר בכל קנה מידה שהוא. אבל את הגבול בינינו לבין הפלסטינים אפשר לקבוע בדרך אחת בלבד – בהסכמה. שום גבול בינלאומי מוכר, בכל העולם, לא נקבע מכוח פעולה חד-צדדית.
לכן גם ההתנתקות המוצעת – אנחנו נלך ונשאיר מאות אלפי פלסטינים לכודים בין חומה ממערב המתיימרת להפרידם מישראל ובין חומה מזרחית שתפריד אותם מירדן – היא חלום באספמיה. מה ייעשה בכל אותם אנשים? היכן יעבדו? ממה יחיו? מה יהיה על מקורות המים המשותפים לנו ולהם? והחשמל המחובר ברשת אחת כיצד ינותק? מי ישלוט בארץ הגזירה הזו בין הגדרות? חמאס, ג'יהאד איסלאמי או שמא אל קאעידה? ומה יהיה על כל הפלסטינים שעדיין מאמינים בפתרון של דו-קיום ושל שתי מדינות לשתי עמים? הרי התנתקות כזו תמחק אתם לחלוטין מן המפה הפוליטית הפלסטינית.
אם מישהו סבור שנוכל להשאיר את הפלסטינים בין החומות מבלי שחמת זעמו של העולם המערבי תשטוף אותנו, טעות בידו. לא נוכל לעמוד נגד תמונות של ילד פלסטיני רעב או קשיש פלסטיני צמא למים. לא נוכל להצדיק את כליאתם של הפלסטינים בין החומות בעילה של "התנתקות". חלום העיוועים הזה של התנתקות, שמקורו בשמאל דווקא, לא יצלח ומוטב לזנוח אותו בטרם יהיה מאוחר מדי.
הציונות ביקשה ליצור כאן יהודי חדש, נטוע בארצו ובמולדתו. בשיתוף פעולה עם שכניו. מנהיגי הציונות לא רצו בחומת הינתקות בינינו לבין הערבים. צריך לפנות בהקדם את המתיישבים מרצועת עזה וממרבית שטחי יהודה ושומרון. עלינו לומר לפלסטינים וגם לעולם: אין לנו תביעות טריטוריאליות או קולוניאליות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ואנחנו מוכנים להעביר את מרביתם לפלסטינים תמורת הסכם שיספק ביטחון ודו-קיום.
צריך לחזור לנוסחה הפשוטה של שטחים תמורת שלום. אין מנוס מלחזור לשולחן המו"מ כדי להגיע להסכם בין שתי מדינות: ישראל היהודית ופלסטין הערבית, וביניהן הסכם בדבר גבולות, עבודה, מים, תשתיות, חשמל, מסחר, מסים ועוד ועוד. אסור להתייאש ולחשוב שהפתרון הוא בפעולה חד-צדדית. ההסכם, גם אם יתמהמה, בוא יבוא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
