הורוּת טפילה

הטלנובלה הכלכלית-ישראלית מצמיחה כוכבי תקשורת מסוגים שונים. בפרקים בהם צפינו השבוע בלטו שתי דמויות כריזמטיות, שרמנטיות ובעלות עוצמה מרשימה.
מן הצד האחד, דמותה הטראגית של ויקי כנפו, החד-הורית הנמרצת, שבמקום להסתפק בפריצה תקשורתית אל הסופר הקרוב ובחמיסת כמה מילקים, הרחיקה לכת. פשוטו כמשמעו. מצידה האחר והלא פופולרי של הטלנובלה, ניבט אלינו יעקב פרי, שלצד פירוט משכורתו לא מופיע לעולם התואר הנוסף שלו. כך יוצא שאנחנו לא יודעים אם הוא מרוויח ככה בגלל שהוא דו-הורי, למרות שהוא חד-הורי או איך זה בכלל רלוונטי. אין ספק שבטלנובלה הכלכלית-חברתית-ישראלית, בהפקתה המחודשת והאקטואלית, יעקב פרי ודומיו הם הדמויות שכל הצופים אוהבים לשנוא.
ישראל, בהתנהלותה כ"מדינת רווחה" וכ"מעודדת ילודה", עיוותה את תחושת היסוד של כל הורה סביר בעולם ש"הילדים שלי הם האחריות שלי". מגזרים שלמים התרגלו להוליד מספר בלתי סביר של ילדים שאין הם יכולים לפרנס, מתוך ידיעה והרגל שהמדינה תפרע להם את החשבון המצטבר. אל המגזרים האלה (הדו-הוריים, על-פי רוב) הצטרפו בשנים האחרונות, בהתלהבות רבה, כל המכנים עצמם חד-הוריים. מושג החד-הוריים ראוי שיתברר היטב. מיהו בכלל חד-הורי? ולמה ההגדרה הזו מביעה עמדה של חיסרון וחולשה?
בהתחלה, "חד-הורית" היתה מי שהחליטה ללדת ילד ללא נישואים וללא מחויבות של גבר להיות אב לילדה. על-פי ההגדרה הזו "חד-הורית" היא אישה בוחרת, מחליטה ובעלת יכולת ביצוע. הגדרה המביעה עוצמה ויכולות רבות, כולל היכולת הכלכלית.
אלא שעל העגלה הזו קפצו, ללא שום הצדקה, כל מי שהתחתנו לא טוב, התגרשו לא טוב, או בחרו והחליטו לבצע מהלך שאין הם יכולים לעמוד בו. פתאום כל אשה שהתגרשה היא "חד-הורית", כל "גונבת זרע" וכל מי שהשעון הביולוגי תקתק לה לפני שהיא תקתקה לעצמה בסיס כלכלי. והמדינה שילמה.
עכשיו, כשהמגזר המכונה "חד-הוריים" סופר את עצמו בסדרי גודל של 150,000 משפחות, המדינה כבר לא יכולה לשלם. כמו שהיא כבר לא יכולה לממן את המגזרים הפרזיטיים האחרים. וכיוון שהמדינה הזו היא גם אני, אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן להפסיק לעודד את ההורות הטפילה, וזה בכלל לא חשוב אם היא דו-ראשית או חד-ראשית.
אלא שמה שהאוצר לא מבין, ולכן התנהלותו היא בוטה ולא אחראית במידה רבה, הוא שאת השינוי הזה אי אפשר לעשות בבת-אחת, ושבכלל לא מדובר כאן רק על קיצוץ קצבאות. כדי לשנות את התסריט הכלכלי-חברתי במדינה יש לעשות שינוי כלכלי בשילוב עם חינוך מחדש של כלל האוכלוסייה.
למרות שויקי כנפו כובשת לב וסוחפת יותר מיעקב פרי (לפחות בפרקים שהוקרנו השבוע), צריך שיהיה ברור שכדגם חינוכי-חברתי-כלכלי אנחנו רוצים להיות דומים יותר לאיש שכל חייו הם עשייה, יצירה, פעילות ואחריות.
ולמרות שהליכתה העיקשת את כל הדרך מדימונה לירושלים אמורה הייתה להביע מצוקה ולזעוק כאב, הרי שהתגלתה לנו דמותה של אשה בעלת עוצמה, נחישות, יכולת וקסם אישי בלתי מבוטל. על התכונות האלה כדאי לויקי ואחיותיה למאבק להתבסס כשהן לוקחות אחריות על חייהן וחיי ילדיהן, ולמקד את המו"מ עם הממשלה ביצירת אפשרויות ולא בקיבוץ קצבאות.