לא, אני לא במצוקה

קיץ 1985. צעירים מאוד, אופטימיים ומתוגברים בשתי בנות קטנטנות עברנו משכונת בית הכרם בירושלים לגבעת החלוצים באפרת. באותם הימים כבר היה ברור שמפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון נהנה מעוינות הולכת וגוברת, ובדיוק משום כך הסתכלנו בדקדקנות ימינה ושמאלה, צפונה ונגבה, פסלנו אזורים בעייתיים מבחינת מיקומם בלב אוכלוסיות פלסטיניות ובחרנו בגוש עציון כמקום הראוי להקים בו את ביתנו. ההסתכלות לכל הכיוונים הייתה הסתכלות ערכית, פרקטית ולטווחים ארוכים. 15 שנה אחר-כך, אנחנו כבר משפחה של שמונה, ואני מאושרת על הבחירה ההיא.
הימים הם ימי אינתיפאדת אל-אקצה, ו"מצוקת המתנחלים" תקועה לרבים וטובים מאחינו היהודים בגרון (או במקום אחר). כדי לשחרר קצת את מועקתם הנוגעת ללבי, אומר כבר עכשיו: אני ממש לא במצוקה, תודה. בעלי ואני ממשיכים לפרנס היטב את עצמנו (ולהעביר תוך כך יותר מחמישים אחוזים למס הכנסה ומסים אחרים), לשרת במילואים (בהתנדבות, כי אנחנו אבא לשישה ילדים), ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולקיים את כל המצוות באהבה (טוב, זה לא).
למרות שתמיד בחרנו באופציית השלום כבחירה גם במשמעות הפוליטית שלה, לא התעוררנו בוקר אחד אל מציאות בלתי צפויה שהפילה אותנו על התחת מתדהמה. את הבחירות השונות שלנו בדקנו הרבה פעמים במשך השנים. עברנו פה את האינתיפאדה הראשונה, החובבנית, וחשבנו אז שצריך לעוף לפלסטינים מהעיניים. לכן בנינו בשמחה את כביש המנהרות, העוקף אותם. לא הייתה סיבה לחשוב שגם גוש עציון צריך לעקוף את עצמו לאיזה מקום. גם היום, עדיין, אין סיבה כזאת.
שינויים במציאות מכתיבים לנו שינויים בשגרה, בהקשר הזה כבהקשרים אחרים. אנחנו מוותרים בקלות על נסיעות מיותרות ובילויים לא הכרחיים, וגוזרים על עצמנו באהבה הגבלות נוספות כדי לצמצם את הסיכון לנו ואת הטרדות לכוחות הביטחון. וכשבכל זאת אנחנו יוצאים לכבישים, מתוך החלטה אחראית לא להעמיס על המדינה גם את הפסקת עבודת המתנחלים, אנחנו יודעים שיש סכנה שבסופו של יום ייאמר גם עלינו "אמא לשישה ילדים נהרגה בפיגוע בדרך מאפרת לירושלים". האלטרנטיבה של השלטת כאוס במדינה נראית לנו מתפנקת ולא לגיטימית.
אנחנו לא במצוקה ולא מציק לנו שיש אמהות שלא מוכנות שבניהן ישמרו עלינו. גם גברים שבגרו והחליטו בעצמם שמבחינה מוסרית הם תומכים במלחמת העצמאות הפלסטינית לא ממש מדירים שינה מעינינו. גבולות הדמוקרטיה והסובלנות רחבים ועמוקים כדי להכיל בתוכם את אלה ואת האחרים, שהאג'נדה שלהם נושקת להקמת צבא מתנחלים פרטי ש"יעשה את העבודה" במקום צה"ל.
הבחירה היומיומית שלנו לגור כאן היא תוצאה של כמה דברים: חוסר חשק בולט לגור במה שהוא בית השחי של המדינה (מבחינה אקלימית), קירבה אל מקומות הפרנסה שלנו, חיים בחממות חברתיות ודתיות, והידיעה שכאן בהרים, רחוק מתרבות תל-אביב, אנחנו מרגישים הכי בבית. ההתלבטויות שלנו נובעות ממקום של "לא להיות המכשול לשלום", ולא לחסל סופית את הסיכוי לחיות ביחד, אחרי הכל, גם עם אלה שלא מוכנים היום לעבור את הקו הירוק מטעמים של צדקנות (בלתי) מוסרית.
כולם אומרים שהבחירות הקרובות (להדהים) יהיו עלינו. אז הנה, בגוש עציון יושבת משפחה ומחכה להכרעת הדמוקרטיה.

יעל מישאלי, מתגוררת באפרת, מנכ"לית חברת הפקות ליוזמות בחינוך ותרבות יהודית