בספר הזיכרונות "מודעות עצמית", מתאר את עצמו ג'ון אפדייק כ"מרגל ספרותי באמריקה הממוצעת, אמריקה של בתי ספר ציבוריים
לפעמים קל לנו יותר לדמיין את העולם כולו בעוד מאה שנה מאשר את עירנו הקטנה בעוד חמש שנים. הקרבה מחניקה, מחייבת ומצרה
אמש (ה') התקיים במסגרת פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים בירושלים, אירוע מיוחד בהשתתפות הסופר דויד גרוסמן, ששוחח עם
נדמה כי במסגרת סופרי הדור העכשווי, לא היו יכולים אנשי פסטיבל הסופרים להציב מול קהל הקוראים והאורחים שלהם, שני
מה קורה כשמכנסים יחד אמריקני, ישראלי, ערבי-ישראלי והולנדי? את התשובה לכך ניסו לברר אמש (ג') בפסטיבל הסופרים, בפאנל
אתגר קרת וגארי שטיינגרט נראים - לפחות בפאנל שנערך אמש בפסטיבל הסופרים בירושלים - כאחים תאומים שהופרדו בלידתם
כמו המלחמות, גם ספרי-המלחמה הולכים ונערמים על המדפים, ובין דפים מצהיבים והולכים עדיין צר אויב מבעית ועלום על פלוגת
הם אולי קרים, אבל הם הדבר הלוהט ביותר בסביבה, אין להם דופק, אבל הם דופקים בלי חשבון ובין אם יש להם עור מנצנץ או
אני זוכר גן ילדים שביליתי בו שבועות אחדים בקיץ הראשון של מלחמת העולם השנייה, בקייטנה לילדים מכיתות ב' עד ה'. גן
לכתוב על השואה, עם אינסוף העדויות והאזכורים עליה, עם עוצמת הרגשות וכוחן המסמא של התמונות, זו משימה קשה ומורכבת,
מעשה בדרקון רב כוח, במלאך רב חסד, בחד-קרן רב יופי ובקוסם רב-מג, שהיו ישובים במערה ולומדים פרק בהלכות כישוף. לא שמו
1. הם ציפו מאיתנו להיות נערות למופת. טובות, צייתניות, נקיות ומנומסות. כל הכפתורים רכוסים היטב, השסע בחצאיות
זה כמעט לא קרה. ולא כיון שאין לכך מקום, ההיפך, גדוּלַה, הרי, ראויה שיפונה לה מקום. ובכל זאת כמעט שלא קרה אולי כיוון
כשמצמידים את השם "רות" לתואר "סופר", בדרך כלל מתקבל שמו של הסופר היהודי-אמריקאי הנודע פיליפ רות. אבל הרבה לפניו
"לספרות הפשע והבלשים אין 'קלאסיקות'. אף לא אחת. קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט
האם יש חיים לאחר המוות? האם יש שאלה אנושית מהותית יותר? שאלת העולם שמעבר העסיקה אותנו מהרגע שבו עמדנו על דעתנו
"ברוב המקרים", מספר רוהינטון מסטרי על תהליך הכתיבה שלו, "הסיפורים שלי מתחילים בתמונה. ברומן 'בענייני משפחה' זו היתה
בין גיא מאירסון, תסריטאי וסופר, ורפי גבעון, סוכן הביטוח שהוא הגיבור של ספרו השני, "לא קרה כלום", אין הרבה דברים
את "סוסית", הרומן החדש וההיפי שלי, כתבתי פעמיים. ובשתי הפעמים באופן שאינו טיפוסי לדרך כתיבתי. לרוב, אני אדם רדוף.
כתב העת "מעין" בעריכתם של רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, פרץ לחלל ריק כמעט לגמרי ב-2005, והוצג כ"כתב עת לשירה, אמנות,