שתף קטע נבחר

פלירט או הטרדה

באונה השמאלית של כל גבר מסתתר החשש שיואשם בהטרדה מינית. במקרה שכזה, סביר להניח, יאמינו לאשה, אבל אסור לנו לשכוח שהגבר לא תמיד אשם

איפה הגבול שבו הופך פלירט להטרדה להטרדה מינית? הגבול שבו ההתבדחות חוצה את קו הרמיזה?
ההתפתחויות של השנים האחרונות בתחום הפוליטיקלי קורקט גורמות לכך שגברים נמנעים יותר ויותר מלפנות לעמיתותיהם לעבודה בנושאים בלתי-פורמליים. כבר קרה לא פעם בארה"ב שאשה, שקיבלה מעמית לעבודה מחמאה בסגנון "את נראית טוב הבוקר", התלוננה על כך גרם לסביבה לפתח ממנה ציפיות הקשורות למראה החיצוני שלה.
באונה השמאלית של כל גבר מסתתר החשש שיום יבוא והוא יואשם בהטרדה מינית. במקרה שכזה, סביר להניח, יאמינו לאשה – גם אם לא היו יחסים כאלה. היא האנדרדוג, לא לשכוח. אין לה, לכאורה, סיבה לצאת למאבק "סתם". מאידך, אם אכן היו יחסים כאלה, והגבר יטען שהם נוצרו מרצונם החופשי של שני הצדדים – ובכן, האם אין זה בדיוק הטיעון שמעלה כמעט כל נאשם באונס?
פרופסור טרי מורהד דבורקין, מרצה לדיני עסקים באוניברסיטת אינדיאנה, יצאה נגד המגמה הרואה במינימום תקשורת בין גבר לאשה מעין פוליסת ביטוח נגד הטרדה מינית מילולית. "זה בסדר גמור ונורמלי מאוד מצד מעסיק לומר לגבר "בוא נשתה משהו, או נשחק גולף ונדבר על העלאתך בדרגה". קשה לו הרבה יותר לעשות זאת עם אשה, לאחר שעות העבודה, בלא שייקח על עצמו את הסיכון שהוא עובר בכך על החוק", אמרה.
שיכבה מסוימת, בלתי מבוטלת כשלעצמה, של נשים משפיעות, גורסת שהדרך הזו מניחה מראש שנשים אינן מסוגלות להתמודד בעצמן עם תופעות של הטרדה מינית במקום עבודתן. כלומר, שהעובדה שמלמדים אותן להיסמך אך ורק על החוק הנוקשה מציירת אותן כדמויות חלשות, הסובלות מרגישות יתר, שיש להתייחס אליהן בכפפות של משי.

מטריד בן שש

עוד דוגמה שיש בה מן האבסורד. ג'ונתן פרווט, תלמיד בית ספר מלקסינגטון, צפון קרוליינה, נזרק מבית ספרו. הסיבה: הוא נשק לבת כיתתו על לחיה בלא שביקש קודם את רשותה, מה שהיווה, מבחינת מנהלת בית הספר הטרדה מינית לכל דבר. לא עזרו מחאותיה של אמו או העובדה שהמנהלת הפכה למשל ולשנינה בעיני האמריקנים. העיקר שג'ונתן הקטן ילמד את הלקח. ג'ונתן פרווט היה אז בן שש. שוב: בן שש.
ג'רולד מקנזי היה מבוגר בהרבה מגיל שש כשפוטר ממשרתו בחברת הבירה "מילר". זה קרה לו משום שהעז לצטט באוזני קולגה נשית כמה בדיחות שנונות מסדרת הטלוויזיה הפופולרית "סיינפלד". באותו פרק שממנו ציטט מקנזי, יוצא ג'רי סיינפלד עם בחורה שפגש בנסיבות חברתיות כלשהן. למרבה המבוכה, הוא אינו זוכר את שמה, והרמז היחיד העומד לרשותו הוא שהשם מתחרז עם איבר נשי. בסופו של דבר מתברר כי שמה של הגברת הצעירה הוא דולוריס, שם המתחרז עם המילה קליטוריס (דגדגן). מקנזי, כאמור, פרץ בצחוק אדיר - בדומה לעוד שלושים או ארבעים מיליון אמריקנים שצפו בפרק הזה. למחרת בבוקר ציטט בהרחבה את הפרק דנן באוזני עמיתתו לעבודה, פטרישיה בסט. בסט לא הכירה את המילה ההיא וסירבה להאמין שמדובר באיבר נשי. מקנזי נטל לידיו מילון, איתר את הערך המתאים והראה לה במה מדובר. בסט התלוננה בפני מנהלי החברה על הטרדה מינית. המנהלים לא לקחו סיכון: מקנזי פוטר ללא שהיות. הוא לא ויתר, החליט להגן על שמו הטוב, הלך לבית המשפט (בחבר מושבעים ישבו עשר נשים), תבע פיצויים וזכה בגדול: "מילר" ומנהליה, וגם בסט, חויבו לפצות אותו בסכום כולל של 26.6 מיליון דולר.

היסטוריה עגומה

לא הייתי מביא את כל הסיפורים הללו אלמלא הייתה להם גם רלוונטיות מקומית. העובדה שהטרדה מינית היא תופעה שמתקיים לגביה דיון ציבורי רחב, מבורכת כשלעצמה. עיתונאים הדנים בה בכלי התקשורת נוטים לחשוד, כמעט באופן אוטומטי, בגבר. זה אולי מובן מנקודת מבט נשית, במיוחד נוכח ההיסטוריה העגומה שמקופלת במינוח "הטרדה מינית", אבל זה גם יכול לגרום לאסון. אסור לשכוח שקיימים מקרים שבהם הגבר, מתברר, פשוט לא הטריד. זה קורה. כבר באסוציאציה ראשונה אני יכול לחשוב על שמותיהם של כמה אנשי-צבא שבניגוד לכל סטריאוטיפ שיש לנו עליהם, דווקא זוכו בדין. מקרה כזה אירע השבוע. מקרה נוסף, הקשור לבכיר במערכת השיפוטית, התברר כבלון נפוח: טענותיה של משפטנית שסיפרה כי קיבלה ממנו פתקים מלאי תשוקה נמצאו, איך לומר, לא ממש נכונות. ואלה רק דוגמאות מקריות. דווקא מסיבה זו אסור לנו להרשיע גברים כאלה ברמה התדמיתית מייד לאחר שפורסמה הידיעה המייחסת להם מעשה שכזה.
יש לנו, הישראלים, נטייה לראות דברים כמשחק סכום אפס. מי שאינו תומך אוטומטית בהשחרת שמו של חשוד בהטרדה הוא, כמובן מאליו, תומך בחשוד, ומכאן שהוא תומך בהטרדות מסוג זה. מרגע זה הוא יהיה מתויג כשונא נשים מובהק. ככה זה אצלנו. מדביקים תווית בלי לחשוב. אני מכיר כמה אנשי (ונשות) תקשורת שהתמחו בכך.
את המטרידים חייבים להעניש, אבל לא כל גבר הוא מטריד. האמריקנים הוכיחו שהם מסוגלים לסחוב את גבולות ההטרדה עד לאבסורד מוחלט. בואו נוכיח שאנחנו שיוויוניים לא פחות, אבל שפויים יותר.


לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים