שתף קטע נבחר

המחרטות של שכם ותעש

פגזי הטנק שמייצרת ישראל אינם משרתים מטרות נשגבות יותר מאלו של מטעני הצינור בקסבה

תחנת הטלוויזיה "אל-סנאבל" בשכם כמעט שידרה השבוע ידיעה בלעדית: יחידת עלית של חללי אל-אקצה פשטה לפנות בוקר על מפעל תעש במישור החוף וחשפה מעבדות נשק מתוחכמות. בין אמצעי הלחימה שהוחרמו יש 300 טילי אוויר-קרקע למסוקים, 20 טונות של חומר נפץ פלסטי, בולדוזר ממוגן אחד ושישה טנקי מרכבה 4. בהמשך הידיעה שכמעט שודרה, נמסר כי בכך הושג איזון אסטרטגי מול מעבדות הנשק שנחשפו בפלישה לשכם, שם הוחרמו חמישה מטעני צינור, טיל לאו, מטען גדול ועוד ארבעה שקי דשן להכנת מטענים.

 

הידיעה, כאמור, לא שודרה. לא רק משום שמעבדות הנשק של תעש לא נחשפו, אלא גם משום ש "אל-סנאבל" הושבתה. צה"ל עצר את מנהל התחנה והחרים את ציוד השידור שלה. למה צה"ל תוקף עיתונאים ואמצעי תקשורת? שאלה לא רלוונטית כנראה, כמעט לא מוסרית באקלים הנוכחי. למה צה"ל הטיל מצור על בית החולים הממשלתי בשכם ומנע פינוי פצועים אליו? למה צה"ל משתלט על בית-ספר והופך אותו למרכז חקירות שב"כ? מה חטא ענאן אל-טביבי, שנורה בראשו בידי צלף שעה שהיה בחצר ביתו? שוב, שאלות לא הגיוניות. יש מלחמה, ובמלחמה אין לדקדק בכבודם או חייהם של אזרחים. אבל זהו, שלא: זו לא מלחמה, אלא פלישה חד-צדדית לעיר פלסטינית, ואפילו במלחמות חלים איסורים מפורשים על פגיעה לא הכרחית באוכלוסיה אזרחית. בצה"ל לא שמעו על כך; האוכלוסייה הפלסטינית, על נכסיה וצרכיה, היא בבחינת אוויר שקוף לכוחות הפולשים.

 

ספק אם מישהו בארץ נדהם מגילוי מעבדות הנשק בשכם. קשה עוד יותר להאמין שמישהו מזדעזע מן האיום האסטרטגי שנשקף למדינת ישראל מן הכמות והאיכות המגוחכת של אמצעי הלחימה שהוחרמו. ובעצם, למה ציפינו? שהפלסטינים יקבלו את ההפצצות מן האוויר ואת פגזי הטנקים שלנו בחזה חשוף ובעלי זית? זהו סכסוך אלים, וכל צד דואג להתחמש בו עד שיניו. פגזי הטנקים שמיוצרים בתעש אינם משרתים מטרות נשגבות יותר מאלו שמשרתים מטעני הצינור בשכם. אלה גם אלה מופעלים, בזדון ובשרירות לב, כלפי אזרחים תמימים. ההבדל הוא רק בעוצמה: אין להשוות את הנזק העצום שהמיטה הטכנולוגיה הצבאית הישראלית על ערי הגדה עם הנזק המוגבל שחולל הטרור הפלסטיני בערי ישראל. ישראלים רבים נתלים בצידוק השחוק של "כן, אבל אנחנו לא מתכוונים לפגוע באזרחים, והם כן". אחרי 5,000 הרוגים פלסטינים (מתוכם כאלף קטינים), 50,000 פצועים, 30,000 בתים שנהרסו, ו-13 מיליון (!) עצי זית שנעקרו - הצידוק הזה נשמע כמו בדיחה תפלה ותו לא. עדיף לשתוק בבושה.

 

אצלנו אומרים שהטרור לא זקוק לתירוצים, רק להזדמנויות. דומה שגם הפלישות התקופתיות של צה"ל לערי הגדה וההרס הנרחב שהן מותירות אחריהן אינם זקוקים לתירוצים. ובכל זאת, קשה שלא למתוח קו בין הפעלתנות הצבאית הנוכחית לבין הקיפאון המדיני שאופף אותה, ובמיוחד בשבועות האחרונים. בתוך זמן קצר להדהים הצליחה ממשלת אולמרט לטרוק כמעט כל דלת אפשרית על אפיקי ההידברות עם העולם הערבי. הסכם מכה "לא סיפק את הסחורה", רטנו בירושלים; אצל הסורים אסור אפילו לגשש, שלא נרגיז את האח הגדול בוש; אפילו שחרורו של גלעד שליט אינו מספיק דחוף לממשלה. השליחים המדיניים מתרוצצים בבירות אירופה ובקהיר, קונדוליזה עפה וחוזרת, חוזרת ועפה - והכל עומד במקום. בעצם, יש דברים שזזים, אותם דברים שתמיד זזים קדימה - ההתנחלויות. יותר מאלף התחלות בנייה חדשות; מטה המשטרה שהוקם לאחרונה בשטח E1, המיועד לחבר את מעלה אדומים עם ירושלים ולבתר סופית את צפון הגדה מדרומה; והגדר, שממשיכה להתפשט מזרחה.

 

לא נעים, לא נעים. יושבים להם אולמרט ופרץ ומזיעים: איך יוצאים מהברוך הזה? בעולם כבר מתחילים לפקפק בנכונותה של ישראל להגיע להסדר שלום. הציבור הישראלי משועמם, כבר מאס בזיילרים ובוינוגרדים. הספין של אסתרינה טרטמן החזיק כותרות בקושי יום וחצי. פתאום פורץ פנימה גבי אשכנזי בעיניים בורקות: יש לי רעיון! אולי נפלוש לשכם? נרים כמה בתים, נחזור עם חמישה מטעני צינור, העולם יראה עם איזה חלאות יש לנו עסק, ועם ישראל שוב יתמתח בגאווה. המממ, אומר אולמרט. המממ, מסכים פרץ.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים