שתף קטע נבחר

כבר לא אתיופי חמוד

להיות אתיופי זה ממש מקצוע. אוהבים אותנו "חמודים", לא אוהבים אותנו כשכנים ובסוף שואלים כמה ס"מ יש לנו. מתי תלמדו לשאול אותנו על עצמנו?

 

במחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
במחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב(צילום: מוטי קמחי)

 

אחרי המחאות של האתיופים, אחרי שכבר הבנתם את שלל הבעיות שלהם וצפיתם שעם אתיופים לא מתעסקים כי ישר מארגנים לכם הפגנות - כי שלושה אתיופים שעומדים יחד זה כבר נחשב להפגנה - בכל זאת, יש גם רגעים טובים בלהיות אתיופי.

 

אל תנסו את זה בבית, אבל להיות ישראלי-אתיופי זו מעמסה לא פשוטה. קודם כל אני מבקש, זאת הזדמנות נדירה, להמליץ לשר החינוך נפתלי בנט להכיר באתיופיזם כמקצוע חובה עם בגרות, גם בחמש יחידות. כן, להיות אתיופי בישראל זה באמת סוג של מקצוע.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet

הנתונים המחרידים של 5 יחידות / בלה אברהמס

מחויבים למלחמה באנטישמיות / קארל מגנוס נסר

 

כמה מכם מסתובבים ברחוב כשאלפי אנשים שדומים לכם משתרכים מאחוריכם? כשאני עומד בתחנת האוטובוס או בתחנת הדלק תמיד שואלים אותי "מה שלומכם?". אני מסתובב לדעת כמה אתיופים עומדים מאחוריי, ואני לבד. איך אני, האדם הפרטי, הפכתי לקולקטיב שמדברים איתו ברבים? אני הפרטי עונה "אנחנו בסדר", ומוסיף, אצלנו הכול בסדר וכולנו עוד גרים בכפר שמריהו, בהרצליה פיתוח, ובסוף היום כולנו חוזרים לקריית מלאכי.

 

להיות אתיופי בישראל זה תמיד טוב. יש יתרונות, אל תזלזלו בזה. הנה למשל - כמה פעמים יוצא לכם שכמעט אונסים אתכם להניח תפילין ברחוב? עוד מבקשים מכם למלמל דברי תפילה על הבוקר או באמצע היום. ממני לא יבקשו לעולם. האמת, מצבנו בתחום זה הידרדר מאז שהחלו להסתנן לישראל אריתראים וסודנים. בינינו, בעיני רובכם כולנו גוש אחד שחור.

האני והקולקטיב. במחאה בכיכר רבין  (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
האני והקולקטיב. במחאה בכיכר רבין (צילום: ירון ברנר)
 

להיות אתיופי זה להסתובב כל הזמן עם שלט מעל ראשך שאני זה לא אנחנו. אין יום שלא שואלים אותי, ובעיקר מודיעים לי, שהם אוהבים אותי. "תדע לך, אני אוהבת אתכם", אומרת לי קשישה נטולת שיניים. אחרת מוסיפה: "טוב שהביאו אתכם. ואת הרוסים חבל". בהתחלה חשבתי שכולם אוהבים אותנו, אך המשך המשפט תמיד מטריד. הרוסים בעיני אותן קשישות בשוק שתמיד מעודדות אותי, מאתגרים את החברה הישראלית. הם פרופסורים, רופאים, ויש להם הרבה ליברמנים בכנסת. אני על תקן של חמוד.

 

למי קוראים חמוד בדרך כלל? לתינוק. לא מזיק ולא מועיל. טוב, תינוק מועיל, אתיופי פחות. להיות אתיופי בישראל זה להיות נאהב תמיד בשלט רחוק. כולם אוהבים את האתיופים כל עוד הם לא באים אליהם להיות שכנים. והדבר הכי מטריד - כל כך אוהבים אותנו שאני כבר הפסקתי לנסוע במוניות. אין נהג מונית שלא מספר שהוא יצא עם אתיופית. כאילו אני פה לוח מודעות נע. אני הרי בחיים שלי לא סיפרתי שנסעתי עם נהג פולני שיצאתי עם פולניה.

 

להיות אתיופי זה לא רק שכולם קוראים לך אברהם, יצחק ויעקב, ובינינו אנחנו העדה היחידה בארץ שהעלינו מהאוב את אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה וישראלה. בזכותנו יש להם רייטינג גבוה. על זה לא מגיע לנו פרס? מגיע לנו.

 

להיות אתיופי זה להתגייס לנצחנים ולגולני, ואז, אחרי שבוע מפרך בשטח, אתה מגיע עם חבריך הלוחמים לבילוי, ומיד אתה הופך להיות למשה רבנו. רואה את המועדון מרחוק אך לא נכנס לתוכו. להיות אתיופי זה להיות זה שתמיד טורחים לשאול אותו שאלות אינטימיות אישיות, ובסוף מגיעים לשאלה כמה ס"מ יש לנו בתחתונים.

 

בקיצור, אחרי שלמדתם קצת על ההפגנות, המחאות, ועל מה שביניהם, ולמדתם שלהיות אתיופי זה לא תמיד משהו - בפעם הבאה שתפגשו אתיופי ברחוב או ליד הבית שלכם, תטרחו לרגע לשאול אותו שאלות פרטיות על עצמו ואל תעמיסו עליו עדה שלמה. כי גם ככה הוא בקושי סוחב את עצמו. בפעם הבאה שתפגשו אתיופי, תסתכלו עליו רגע קצת אחרת. אה, כמו כולם. תראיינו אותו למקום העבודה בלי להצטדק שאתם מכירים חצי מהקהילה שלו. בחייאת, תנו כבר להרגיש שאנחנו ראויים ולא עשיתם לאף אחד מאיתנו טובה כי אנחנו, האתיופים, חמודים.

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עטא עוויסאת
דני אדינו אבבה
צילום: עטא עוויסאת
מומלצים