גבינה שוויצרית
כמו בעל החזון שהחליט לעוף כדי לשפר את חייו, לא שעה לאזהרות, התרסק, ואז קפץ מבניין גבוה יותר, כך הולכים יוזמי הסכם ז'נווה בעקבות אוסלו
השבוע נחתה חבילה הגונה של דואר זבל בתיבותיהם של אזרחי ישראל, ובתוכה דברי הסבר למקסם-השווא התורן של המחנה ההזוי הקרוי משום-מה שפוי: תוכנית ז'נווה,
אותה גבינה שוויצרית שבה ניסו להאכיל אותנו באוסלו. הפעם היא מוגשת באריזה מפוארת יותר, המעידה על תהליך הבשלה בארץ המקור של אותו מאכל מפתה, רווי חורים ומרכיבים המזיקים לבריאות.
קשה לקבוע אם הסכם ז’נווה הוא יותר מגוחך או יותר מופרך מבחינת המחשבה המדינית עליה הוא מתבסס. קשה גם להחליט אם הוא מסוכן יותר או מזיק יותר מבחינת התוצאות המדיניות שיביא. מכל מקום, יהיו חסרונותיו אשר יהיו, היוזמה התמוהה הזאת היא כה נטולת תבונה וחסרת אחריות שקשה להבין כיצד אנשים שנחשבים לרציניים מתגייסים לקידומה. ניתן לומר שלאור העדר ההיגיון ושיקול הדעת שבהם מצטיינת היוזמה, כל מי שפועל לקידומו אינו ראוי להיחשב רציני.
מדוע הביקורת החריפה הזו? הרי הסכם ז’נווה (בדומה לנוסחת איילון-נוסייבה) משול לסיפור הבא:
אדם חדור רצון טוב וחזון החליט יום אחד שעולמו ישתפר מאוד אם, בדומה לציפורים, הוא יוכל לעוף. אם הן יכולות - גם אני יכול, קבע בנחרצות ועלה לגג בניין בן חמש קומות, כדי להשליך את עצמו לשמיים. חבריו הפצירו בו לחזור בו, יועציו הזהירו אותו שתוכניתו נוגדת את חוקי הגרביטציה והאווירודינמיקה. אבל כלום לא עזר. בהינף יד חסר סבלנות הוא ביטל את החששות ואת החוששים. "הם לוקים במחשבה מקובעת", הוא הכריז, שופע ביטחון עצמי. "הם צרי אופקים, שקועים בתפיסות של אתמול. אני, לעומת זאת, מסמל את העתיד. תוכניתי תפרוץ את מגבלות העבר ותוביל לאפשרויות חדשות".
ואז הוא זרק את עצמו מהגג, ובהתם לתחזיות - התרסק. האיש נחבל קשות, אך בנס שרד. לאחר תקופת החלמה ארוכה, החל ההוזה להסיר את התחבושות מפצעיו ואת הגבס משבריו, וניגש לניתוח הסיבות לכישלון. המסקנה: הבעיה לא הייתה בתוכנית עצמה, אלא בביצוע. על כן, הסיק, יש לערוך ניסיון חוזר, אך הפעם בתנאים טובים יותר (היינו מבניין גבוה יותר, כדי להגביר את סיכוייו לצבור את התנופה הדרושה לתעופה).
ושוב, עם תקווה גדולה וזיכרון קצר, עולה גיבורנו בעל החזון לגג הבניין – הפעם בן עשר קומות. שוב הוא מתעלם מהאזהרות ומההפצרות, ומאשים את מתנגדיו באי-ראיית העתיד והאפשרויות הגלומות בו. ושוב הוא נערך להשליך את עצמו לאוויר בתקווה שכוונותיו הטהורות ורצונו הטוב יעניקו לו את היכולת לנסוק.
זוהי, אם כן, אלגוריה להסכם ז’נווה, וליתר היוזמות הדומות, המופצות בציבור. כל אלה אינם אלא חזרה על מהלך דומה שנוסה בעבר ונכשל כליל, בתנאים דומים (אף מכבידים יותר), שמבטיחים כישלון דומה (ואף גדול יותר). הרי קשה, בלשון המעטה, לזהות שינויים לטובה בעמדות הפלסטינים מאז הסכמי אוסלו.
איבתם כלפי ישראל לא דעכה; הזדהותם עם הפלגים הרדיקליים ותמיכתם בהם לא פחתו; דבקותם בתביעה למימוש זכות השיבה לא נחלשה. נהפוך הוא: רוב הסקרים מצביעים דווקא על התחזקותם. מאידך גיסא, מעמדם של המתונים - ואף של המתונים לכאורה - לא השתפר (עיין ערך אבו מאזן) ;גילויי רצון טוב כלפי ישראל לא התרבו; סימני השלמה עם קיומה של מדינה יהודית לא התעצמו. לפיכך אין סיבה להניח שהסכם ז’נווה יביא לתוצאה שונה בהרבה מזו שהושגה בהסכם אוסלו.
חשוב להדגיש שהתנגדות ליוזמות דוגמת אוסלו או ז’נווה אינה מעידה על התנגדות לשלום עצמו, או על חוסר ההבנה של יתרונותיו, אלא על ספקנות לגבי הסיכויים להשגתו. בדיוק כפי שבסיפור שלנו ההתנגדות לניסיון התעופה לא נבעה מאטימות ליתרונותיה, אלא מהערכה לגבי סיכויי ההצלחה ומחיר הכישלון.
כדאי גם לזכור שבניגוד לסיפור על הקופץ מהגג, שקבע את גורלו בלבד, ניתור מצד "נטורי ז’נווה" עלול לחרוץ את גורלה של מדינה שלמה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
