חוליגנים בתוכנו

הפרעות האחרונות של יהודים בערבים הזכירו לי (להבדיל אלף אלפי הבדלות) את הפגנות "הפנתרים השחורים" בראשית שנות השבעים. אותו הזעם. אותה מרירות. אותם פרצופים.
אין בכוונתי, חלילה, לטעון כי המזרחים שונאים את הערבים, נהפוך הוא: רובם שואפים לשלום לא פחות מאנשי מרצ. אך אין להתעלם מהעובדה המצערת שחלק לא קטן ולא שולי מהם עדיין לא השתלב בחברה הישראלית ולא הצליח להפנים את תרבות המערב. עכשיו יעוטו עלי כל המקצוענים ויגידו: אה, הנה "המשתכנז"!
.SORRY שמירה על ערכים אין פרושה התעלמות. מי שאינו יכול להשתלב בתרבות המערב גם אינו יכול לשמור על ערכיו הטובים מהעבר, ואני בספק אם הפורעים יודעים מאין הם באו ומהם הערכים של המזרחים. אני חלק מקהילה יהודית מפוארת אשר תרמה רבות להתפתחות התרבות האנושית, ולעולם לא אתבייש במוצאי. אבל ממש לא מתחשק לי להחליף את מכוניתי בחמור ולוותר על המחשב תמורת חשבוניית חרוזים.
על מה נאבקו "הפנתרים השחורים"? נאבקנו כדי שתוכר זכותנו להיות שווים לכל אזרחי המדינה. לא אמרנו שזכות זו חייבת לבוא על חשבון הערבים, אלא דרשנו שוויון לכולם: יהודים כערבים. מזרחים כאשכנזים (היום קוראים לזה: מדינת כל אזרחיה). לשמחתי, המאבק שלנו קידם בהרבה את רוב העדה המזרחית, אבל לצערי האוכלוסייה הערבית הושארה מאחור. כואב לי שאיני יכול להיות שותף פעיל למאבק למען שוויון זכויות לכל תושבי המדינה, למרות שמפעם לפעם עולה בי הלהט המהפכני. אך הגיל הוא מחסום בלתי עביר לכשכמותי.

מה רצו הפורעים להשיג?

המראות בימים האחרונים בשטחים ובתוך הארץ אינם משמחים אף בן אנוש - לא בצד היהודי ולא בצד הערבי. התגובה של הממשלה מעוררת אצלי זעם על ראש ממשלתי ובמיוחד על פרופ' שלמה בן עמי (בין הפוליטיקאים הבודדים שאני מחבב). ככה לא מתנהגים עם אזרחי המדינה! אף מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לטבוח באזרחיה, לא כל שכן כאשר מדובר במיעוט של עשרים אחוז, מיעוט חסר מגן שנתון לחסדינו.
אינני רוצה להביא דוגמאות מהתנהגות המשטרה בהפגנות של יהודים, לא אלה של הימין הקיצוני ולא אלה של החרדים. אספר לכם על התנהגותה בתקופת "הפנתרים השחורים". ההפגנות שלנו היו ההפגנות הגדולות ביותר שנראו בארץ. חסמנו עורקי תחבורה ראשיים לשעות רבות, ידינו אבנים, זרקנו בקבוקי תבערה, חזיזים ורימוני עשן.
המשטרה הגיבה בזרנוקי מים, היכו אותנו באלות (מכות כואבות – לעתים שברו גם עצמות), דרסו אותנו עם פרשים, עצרו אותנו בכל הזדמנות, והפליאו במכות גם בתוך בתי המעצר. הממשלה בראשות גולדה מאיר ניסתה להפוך אותנו לאויבי העם ואמרה עלינו שאנחנו לא נחמדים. אך מעולם לא ירו עלינו אפילו ירייה אחת, לא בגומי ולא בגולות.
היד הקשה שהפעילה הממשלה נגד הפלסטינים אזרחי המדינה הייתה אמורה, גם אם לא התכוונה, להבהיר לכל אזרחי המדינה שאין לערער את אושיות השלטון, אבל היחס העדין כלפי הפורעים היהודים מראה שעדיין לא הפנמנו, כיהודים, את הצורך בשוויון לכל אזרחי המדינה. היום זה פועל נגד הפלסטינים, מחר זה יפעל נגד החרדים, המזרחים, המתנחלים או קבוצות מיעוט אחרות.
והפורעים היהודים, אני שואל את עצמי, מה הם רצו להשיג? התשובות העולות על דעתי מדירות שינה מעיניי: להראות שגם אנו יודעים לשנוא? להראות את החייתיות שבנו? האם אנו באמת כאלה? ואם כן, האם אנחנו צריכים להפגין את חולשותינו ולהתגאות בהן לעיני כל? התירוץ של הפורעים היהודים - שהממשלה נוהגת בפלסטינים אזרחי המדינה בסלחנות ו/או ברפיון ו/או בחולשה ו/או ביד רכה - אין לה בסיס. היא רק מעידה על רמת החייתיות של הפורעים, השואפים לראות נחלי דם זורמים בארצנו, בעיקר דם ערבי.
אין לי כל בעיה להידמות לערבים, ביניהם משכילים בעלי מוח חריף. מהם מכניסי אורחים נפלאים, הלוואי עלינו. בהם משוררים וסופרים נפלאים. בהם הורים המטפלים בילדיהם בצורה היכולה לעורר אצלנו קנאה. נוצר אצלי הרושם שגם הפורעים היהודיים רוצים להדמות אליהם, והשאלה שלי היא: למה לגרועים שבהם?


כוכבי שמש, היה פעיל ב"פנתרים השחורים"