יוסף חיים ברנר

ברנר הוא ראש וראשון לסופרי הדור שמרד במסורת "האבות" הספרותיים, מנדלי מוכר ספרים וחיים נחמן ביאליק, ומבטא המשבר הלאומי והחברתי של היחיד ה"תלוש". הנושא המרכזי שביצירותיו הוא מפגש בין עולם מכוער וזר, לעתים אף עוין, לבין דמות האנטי-גיבור הנידונה למצוקה חברתית וקיומית, למחלות ולנדודים, בין שהם נכפים עליה מבחוץ ובין שהם תולדה של דחפים פנימיים. התמודדותו של הגיבור היא פנימית, התמודדות שיש בה חיפוש אחרי פתרון קיומי אישי בלבד. ראשיתו של המפגש הזה בתחום העיירה היהודית, שאת מצוקתה ואת אווירת החנק הרוחני והדתי השוררת בה, שוב אין הגיבור יכול לשאת. המרחבים שמחוץ לעיירה קוסמים לו, ואולם בצאתו אליהם מתברר לו שאין הם אלא גרסה אחרת של הגטו הרוחני שבעיירה. כך בעיר הרוסית הגדולה ("בחורף"), כך בגטו של לונדון ("מעבר לגבולין", מחזה; "מן המיצר" [1908/9]) ואף בניו יורק ("מכאן ומכאן" [1911]). הנדודים כולם מסתיימים במפח נפש. אף בא"י, מחוז כיסופיו האחד והיחיד, נכונה לגיבור אכזבה, שכן מתחוור לו שהווית הגלות נמשכת גם בה. המפלט היחיד מהווית הגלות המוצג בחיוב, הן ביצירותיו והן במאמריו של ברנר, הוא עבודת כפיים יוצרת.

כרבים מבני דורו הושפע ברנר בתחילת דרכו מהסופרים הרוסים דוסטוייבסקי וטולסטוי ומסופרים מערב אירופים דוגמת האופטמן וניטשה (שמיצירותיהם אף תרגם), ואולם בעיקר הושפע מהיוצרים מבית, בהם מנדלי מוכר ספרים, ברדיצ'בסקי וברשדסקי. לימים השתחרר מהשפעתם. את מכלול יצירתו אפשר לחלק לשלוש קטגוריות:

1. שרטוטים וסיפורים קצרים, שכתב במזרח אירופה (כגון הקובץ "מעמק עכור" והסיפורים "שמה" ו"פעמיים"), בלונדון ("שלושה פרקים", "אל המטרה" ועוד), ובא"י ("עוולה", "המוצא" ועוד). בסיפוריו אלה התמקד בעיצוב ההווי היהודי האקטואלי; ברובם לא מיצה את יכולתו הסיפורית שבאה לידי ביטוי בסיפוריו האישיים.

2. סיפורים ארוכים, בהם "מא. עד מ." (1906), "שנה אחת" (1908), "מן המיצר", "עצבים" (1911), "בין מים למים" (1910), "מהתחלה" (פורסם בשנת 1922, לאחר מותו). סיפורים אלה, שלא כסיפוריו הקצרים, נעדרים נימה סאטירית ומגולם בהם העולם הברנרי הטראגי. במרכזם - יחסן של הדמויות להתרחשות חולפת, ועם זאת רבת משמעות, בחייהן. מוקד העלילה במרבית סיפורים אלו לקוח מחייו של ברנר עצמו.

3. רומנים, בהם "בחורף" (1903), "מסביב לנקודה" (1904), "מכאן ומכאן" (1911), "שכול וכשלון" (1914/9; נוסח מלא - 1920). בסיפורים אלה ניכרת התפתחות היכולת הסיפורית של ברנר, ורבים ממבקריו ראו בהם את הישגו האמנותי החשוב ביותר. סגנונו, שהמבקרים בני זמנו ראו בו סגנון מרושל, לא נבע מרשלנות או מזלזול בלשון אלא להפך, מרגישותו המופרזת למלים ולהדיהן.

ברנר המבקר והוגה הדעות קרא למעורבות חברתית וליחס בלתי אמצעי אל המתהווה. הוא דחה בחריפות את הספרות ש"ייפתה" את המציאות (במאמרו "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו", 1911) וקרא ליצור ספרות מעורבת, מקורית, שתחשוף את פניה האמיתיים של ההוויה. במסות שפרסם עסק גם במרכזיים שבסופרים העברים, כגון י"ל גורדון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן.

אביב לברנר - שלושה ספרים על ומאת ברנר ראו אור לאחרונה בהוצאות מחודשות: "ברנר בלונדון", "מן המיצר" ו"שכול וכישלון". כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

ברנר בלונדון - "הספרות העברית היתה ראש הגיגיו ומשענתו בחיים, ואת עצמו חשב לאחד מכוהניה כוהניה הגדולים. אין זה אומר שמתנת-יה שניתנה לו ריוותה את צימאון היצירה שלו. בכל אופן, הביט על עצמו כעל סופר ממדרגה ראשונה בספרותנו. מכל הסופרים העבריים שהכרתי לא היה איש שחברתו תזכיר בלי הרף כי הכתיבה היא אמנותו ועליה גאוותו, כשם שהזכירה חברתו של ברנר". קטע מתוך הספר "ברנר בלונדון" מאת אשר ביילין. מתוך אתר ynet.

לטקסט המלא - לחצו כאן.

ברנר חי, בועט ונוהם - "הוא שהה בלונדון רק שנתיים, אך פרשת 'המעורר', כתב העת הספרותי שהוציא, עודנה אגדה. על כתפיו השחוחות נשא את צער הקיום, הספרות, הציונות, היהדות והעולם. שני ספרים: 'ברנר בלונדון, סיפור זיכרון' ו'מן המצר, מגילות חתוכות', רואים אור במהדורה מוערת. יוסף חיים ברנר, האיש האפל וחייו הקצרים, המיוסרים, המסובכים, מוארים באהבה". מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.