הסכם ברסט-ליטובסק

המשא ומתן בין הצדדים, שהחל ב-22 בדצמבר 1917, התנהל בעצלתיים, בעיקר משום שראש המשלחת לאון טרוצקי ביקש לנצל את הדיונים לצרכי תעמולה ולשווק את המהפכה העולמית לה ייחל. טרוצקי ניסה לשכנע את לנין, שתמך ב"שלום בכל מחיר" ומנגד את אנשי השמאל הקיצוני בסובייט בראשות ניקולאי בוכרין שדגלו בהמשך הלחימה בכל החזיתות, כי על רוסיה לנטוש את המלחמה, אך ללא הסכם שלום ("לא שלום ולא מלחמה"). 

בעוד הדיונים נמשכים, חתמה ב-9 בפברואר 1918 משלחת שלום של הרפובליקה האוקראינית הצעירה על הסכם נפרד עם גרמניה. הסכם השלום הנפרד היה למורת רוחם של הסובייטים, שהפסיקו בעקבות זאת את המו"מ. ב-18 בפברואר הפרו הגרמנים את שביתת הנשק הזמנית עם רוסיה, ועברו למתקפה לאורך החזית הרוסית. הגרמנים נענו לבקשות הסובייטים לחדש את השיחות, אך הציבו אולטימטום של מספר ימים לחתימת ההסכם.

לנין איים להתפטר אם לא יושג מייד הסכם שלום וב-3 במרס 1918 חתמה רוסיה על ההסכם בו נאלצה לקבל את התנאים הקשים שהציבה גרמניה, בהם הסכמה לקריעתם של השטחים שכבשה רוסיה במאות השנים האחרונות, כולל שטחי המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא)  ופולין. בין שאר תנאי החוזה היה על הסובייטים לפנות גם את אוקראינה, המדינות הבלטיות ופינלנד. רוסיה גם הסכימה לתת ללאומים שהיו תחת שלטונה אפשרות להגדרה עצמית ולשלם פיצויים לגרמניה.

בעקבות ההסכם איבדה רוסיה הסובייטית כשליש מאוכלוסייתה, כשלושה רבעים ממפעלי התעשייה שברשותה וכשליש משטחיה החקלאיים (שהתרכזו בעיקר באוקראינה, "אסם התבואה" של רוסיה).

לאחר תבוסת הגרמנים למעצמות הברית ב-11 בנובמבר 1918 ובהתאם לתנאי שביתת הנשק, בוטל הסכם ברסט-ליטובסק. מספר ימים לאחר מכן הודיעו רוסיה הסובייטית ואוקראינה על ביטול ההסכם.