לאה גולדברג

לאה גולדברג נולדה בעיר קניגסברג שבפרוסיה וגדלה בקובנה שבליטא. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גלתה משפחתה לרוסיה, שם נולד אחיה עמנואל. בטרם מלאה לו שנה, חלה התינוק בדלקת קרום המוח ונפטר. זכר האח המת הוסיף ללוות את גולדברג כל חייה. "הם חוזרים מלוויה. צעדי היגון מתונים, הדלת תחרוק מיד. על עיני הילדה שראו את המוות פנים אל פנים האהילה היד" – כך תיעדה את הזכרון שנטבע בה.

בתום המלחמה, שבה המשפחה ברכבת מרוסיה. אביה, שהיה מומחה כלכלי והקים את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא, נעצר בגבול בחשד השתייכות למפלגה הקומוניסטית. במשך עשרה ימים הוחזק בתנאי מעצר ועבר עינויים קשים, עד אשר הצליחה אישתו לפעול לשחרורו. המשפחה חזרה לקובנה, אולם האב שלא הצליח להתאושש מהטראומה שחווה, לקה במחלת נפש שהיתה לצל גדול על חייה של גולדברג כילדה וכאדם מבוגר. משגילתה בדרך מקרה כי גם דודה, אחי האב, היה חולה נפש, כתבה ביומנה כי היא מפחדת שמא עברה המחלה גם אליה, ואם נכון הדבר, אסור יהיה לה להתחתן ולהוליד ילדים, כדי שלא תאמלל את חייהם. יתכן וכאן טמונה הסיבה לכך שגולדברג מעולם לא נישאה וילדה ילדים. מרבית ימיה חיה בבדידות יחד עם אמה.

בעקבות מחלת האב, התגרשה האם מבעלה ועבדה בבנק. כדי לתמוך בפרנסת המשפחה, עבדה גולדברג הצעירה כמטפלת ולימדה שיעורים פרטיים. בבית הספר נחשבה לילדה דחויה מבחינה חברתית. כבר אז הצהירה ביומנה על כוונותיה להיות סופרת וגילתה עניין רב בקריאה ובמחקר ספרותי.

את לימודיה באוניברסיטה מימנה גולדברג בכוחות עצמה. היא הרחיקה מבית אמה לגרמניה, לאוניברסיטת ברלין, וסיימה בהצטיינות לימודי בלשנות. אחר כך נסעה לבון, ובגיל 22 קיבלה תואר דוקטור. נושא עבודתה היה "התרגום השומרוני: בדיקת המקורות הקיימים". את כשרונה הבולט לשפות ניצלה גולדברג כעבור שנים, כאשר למדה נורווגית כדי לתרגם את "פר גינט" של המחזאי איבסן, ואיטלקית כדי לתרגם את הסונטות של המשורר האיטלקי פטררקה.

גולדברג נמנתה עם החבורה הספרותית "פתח" ומאז 1932, התפרסמו שיריה בעיתונים עבריים. בעזרת אישור עלייה (סרטיפיקט) ששלח לה המשורר אברהם שלונסקי, עלתה לארץ ישראל באביב 1935, עם בן זוגה הפיקטיבי, הסופר שמעון גנס (לימים שמעון גן). דרכיהם נפרדו מיד עם הגיעם ארצה.

בישראל חיה גולדברג את חיי הבוהמה. היא השתייכה לחבורת המשוררים המודרניסטים "יחדיו" שבה נכללו גם שלונסקי, נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ וישראל זמורה. באותה תקופה, לצד פרסומי שיריה במוספים הספרותיים, חיברה לפרנסתה סיסמאות פרסומת ועבדה כמורה בשני בתי ספר. אמה, שעלתה לישראל שנה מאוחר יותר, עברה להתגורר איתה בתל אביב.

במהלך השנים התפרנסה גולדברג מכתיבה עיתונאית בעיתונים "דבר" ו"משמר", ושימשה כעורכת ספרי ילדים בספריית הפועלים. כמו כן, ערכה את "דבר לילדים" ו"אורות קטנים", כתב עת לילדי הגולה. היא תרגמה ממיטב הקלאסיקה העולמית, וכתבה ביקורת ספרים ותיאטרון. חיבתה לתחום הציור שבה ותפסה מקום בחייה כאשר החלה ליצור בשנות ה-60 קולאז'ים וציורים.

בכל הנוגע לחייה האישיים הקפידה גולדברג על פרטיות מוחלטת. ספרה "פגישה עם משורר" (1952) גולל את מערכת יחסיה עם ד"ר אברהם בן יצחק (אברהם סונה), פקיד בכיר בסוכנות היהודית שעסק גם בכתיבת שירה. אהבתה של גולדברג לאיש והשפעתו הרוחנית העמוקה עליה, באים לידי ביטוי ביומניה אשר נמסרו למכון גנזים לאחר מותה, זאת על פי בקשתה המפורשת. 

בשנת 1952 עברה גולדברג, יחד עם אמה, להתגורר בירושלים, שם החלה לשמש כמרצה באוניברסיטה העברית. היא מונתה כפרופסור ומשנת 1963 עמדה בראש החוג לספרות השוואתית. בשנת 1970 הלכה לעולמה כתוצאה ממחלה קשה. כתביה יצאו לאור במהדורה מחודשת אחרי מותה.

שיריה של גולדברג כתובים בסגנון מודרניסטי, בהשפעת האסכולה ה"אקמאיסטית" הרוסית; אין בהם סגנון רטורי גבוה, האופייני לשירה בת זמנה. שפתה סימבוליסטית אך פשוטה. ביצירותיה המאוחרות אף השתמשה בהצהרות ישירות כדי לבטא את החוויה השירית. רוב שיריה ליריים. גולדברג לא כתבה שירה אידיאולוגית ולא עסקה בנושאים יהודיים; יוצא מן הכלל לעניין זה הוא מחזור שיריה "כנגד ארבעה בנים", שנכתב לאחר השואה.

מקובצי שיריה: "טבעות עשן" (1935), "שיבולת ירוקת העין" (1940), "מביתי הישן" (1944), "על הפריחה" (1948), "ברק בבוקר" (1955), "מוקדם ומאוחר" (1959), "עם הלילה הזה" (1964). יצירותיה החשובות בפרוזה, "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937) "והוא האור" (1946), הן אוטוביוגרפיות בעיקרן. כתבה גם ספר על  - "פגישה עם משורר" (1952) ומחזה - "בעלת הארמון" (1956).

התוודעותה לספרות האירופית וידיעותיה בתורת הספרות ניכרות במחקרים ובמסות שכתבה, כגון "חמישה פרקים ביסודות השירה" (1957), "אמנות הסיפור" (1963), "הספרות הרוסית במאה ה-19" (1968). גולדברג הצטיינה בתרגומיה, בהם "מלחמה ושלום" מאת ל"נ טולסטוי, "סיפורים" מאת אנטון צ'כוב, "ילדות" מאת מקסים גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר ו פטררקה.

ספרי הילדים שכתבה, בהם "ידידי מרחוב ארנון" (1943), "מה עושות האיילות" (1949), "צריף קטן" (1959), "דירה להשכיר" (1959), "ניסים ונפלאות" (1954), "איה פלוטו" (1957; מבוסס על סיפור של דינה רון; איורים: ארי רון), "המפוזר מכפר אז"ר" (1968) היו ועדיין פופולריים מאוד בקרב הילדים ונחשבים למיטב הספרות העברית המיועדת לקוראים צעירים. גם שיריה, המתאפיינים בהקפדה על חריזה ומשקל, עודם פופולריים בתרבות הישראלית ורבים מהם זכו להיות מולחנים ומושרים.

בשנת 2005 יצאו לאור יומניה האישיים של גולדברג. עצם פרסומם עורר דיון ציבורי בשאלה האם ראוי לפרסם ברבים את כתביה האישיים של המשוררת, לאור העובדה שבמהלך חייה הקפידה לשמור על פרטיותה. מאידך, נטען כי גולדברג עצמה הבינה את חשיבות העיון ביומניו האישיים של היוצר, כדי להיטיב ולהבין את יצירתו ואף רמזה על אפשרות זו ביומנה.

לעמוד הפרוייקט – לחצו כאן

"החיים הסודיים של לאה גולדברג" - "בשנת 1935 עלתה לארץ-ישראל והצטרפה אל חבורתם הספרותית של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. היא חיה את חיי הבוהמה התל-אביבית, התפרנסה מהוראה בבית-ספר ומימנה את הוצאת שיריה בכספים שהרוויחה מכתיבת סיסמאות פרסומת". כתבה מאת אילת נגב אודות חייה ויצירתה של המשוררת.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

גולדברג נגד גולדברג - "במובן מסוים היו ללאה גולדברג שני ספרים ראשונים: הראשון ממש היה 'טבעות עשן', ספר שירי אהבה חשופים, שיצא לאור ביוזמת שלונסקי, ללא מעורבותה, ממש בשנה שבה עלתה לישראל, ב-1935. הספר השני הוא 'מכתבים מנסיעה מדומה', שאותו הוציאה גולדברג עצמה כעבור שנתיים, והוא רומן מכתבים חצי-בדוי". מאמר מאת דורון קורן באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

"עודני חיה עודני אוהבת" - "אבל אני סובלת! - כך היה תמיד. אלה הם החיים! - אבל החיים אינם טובים! - זהו שקר. את יודעת זאת בעצמך. את יודעת זאת היטב באותם רגעי השתיקה, אשר הלב מסוגל לחשוב". קטע מתוך יומניה האישיים של לאה גולדברג אשר ראו אור בשנת 2005.

לטקסט המלא - לחצו כאן.

בחוץ שלכת - "ייסוריי הבדידות, הכמיהה הטראגית לאהבה שמעולם לא מומשה, הביקורת העצמית החריפה ותחושת חוסר הערך העצמי של משוררת, סופרת, מחזאית, חוקרת ספרות ומתרגמת הדוברת כשמונה שפות, מתנקזים לכמיהה הפשוטה למעט מרווח נשימה" - מאמר ביקורת מאת מאיה פלדמן על יומניה האישיים של לאה גולדברג. מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

"והוא האור" - "הריהוט היה עירום, עראי, דל מיטות-ברזל שתיים, ארון גדול, מסורבל, חם, שולחן רעוע, שני כיסאות ומלתחה. אך לא עברה שעה משנשתכנו שתי הנשים בחדר, והנה שונה עד אין להכירו. כמה דברים קטנים, חפצים של מה-בכך, פוזרו בו כביכול בלי-משים". קטע מתוך הרומן "והוא האור".

לטקסט המלא - לחצו כאן.

לעולם בעקבות האור - "האם ברומן 'והוא האור' חושפת גולדברג מחייה יותר מאשר ביומניה?". מאמר מאת שמעון זנדבנק על הרומן "והוא האור". מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

ונתחיל מהסוף - "לאה גולדברג תמיד כיוונה גבוה, אבל לא תמיד הצליחה; זה ניכר בעיקר בסיפורים המוקדמים בקובץ 'לאה גולדברג - כל הסיפורים'. הסיפורים האחרונים מחפים על כך". מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

מה יישאר? מילים - "מי יאמין בהיעלם הגל/ בעוצמתו אשר אינה חוזרת/ לו גם נותר בכסות חולות חיוורת/ סימן של מגעו, רפה וקל? שיר של לאה גולדברג, במלאת 40 למותה. מתוך אתר ynet.

לטקסט המלא - לחצו כאן.  

נפרדנו כך - ארבעים שנה למותה של לאה גולדברג זו הזדמנות מצוינת לקרוא לעיריות תל אביב וירושלים בבקשה להקים למשוררת המופלאה ארכיון מסודר, מוזיאון או אפילו בית למבקרים. מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

ספר גנוז של לאה גולדברג יוצא לאור - הרומן "אבדות" המספר על משורר עברי שמגיע לברלין, אותו כתבה גולדברג לפני מלחמת העולם השנייה ובסוף החליטה שלא לפרסמו, רואה אור השבוע. מתוך אתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.