חיים גורי (יליד 1923), משורר ישראלי. מחשובי היוצרים בתרבות העברית של המאה ה-20, ומנציגיו המובהקים של "דור הפלמ"ח"
בספרות הישראלית. מכלול יצירתו העניפה כולל לא רק שירים ופרוזה, אלא גם כתיבה עיתונאית, מלאכת תרגום ועשייה קולנועית. חתן פרס ישראל
לשנת תשמ"ח (1988).
גורי נולד בתל-אביב, בנם של אנשי העלייה השלישית.
אביו, ישראל גורי, היה חבר כנסת מטעם מפא"י.
עד גיל 12 למד בבית-החינוך לילדי עובדים בתל אביב, ואחר כך עזב את הבית לטובת חברת הילדים בקיבוץ בית אלפא,
בבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה ומאוחר יותר, בבית הספר החקלאי "כדורי"
שלמרגלות הר תבור (בן כיתתו של יצחק רבין).
בשנת 1942 התגייס לפלמ"ח
ושירת בשורותיו עד לשנת 1949. הווי החיים של חבורת הלוחמים הפלמ"חניקית תועד ביצירותיהם של רבים מבני התקופה, והיה ברבות השנים למושג מכונן בתרבות הישראלית. גורי, הן בתרומתו לעשייה עצמה, והן בכתיבתו השירית אודותיה – היה לאחד מסמליו המובהקים של הדור. ספרו הראשון - "פרחי אש" (1949) – זכה לקבלת פנים חמה ביותר, ומחברו נתפס כלב הקונצנזוס של ההויה הישראלית.
| ציטוט |
|
| |
|
"השירה שלי היא סיפור של חיים שלמים. יש בה הכל, מחטאות נעורים ועד בגרות. אדם צעיר כותב אחרת מאשר אדם מבוגר (...). הייתי בכל המלחמות, כעיתונאי הסתובבתי במקומות שונים ברחבי העולם, ספגתי השפעות מגוונות, והשירה שלי, כמו החיים שלי, היא מסע של השתנות מתמשך דרך כל אלה".
|
|
|
|
|
שנה מאוחר יותר ראה אור ספרו הבא - "עד עלות השחר" - יומן מלחמה שהיה שונה מאוד באופיו מיצירתו הקודמת. בספר זה התייחס גם אל צדה המכוער של המלחמה ותיאר מעשי ביזה של הלוחמים ופגיעה בשבויים. ספר זה זכה לקבלת פנים נלהבת פחות, בעיקר מטעם הצבא אשר תחילה אסר כלל את הפצתו ומאוחר יותר הטיל צנזורה על חלקים ממנו.
גורי השתתף בקרבות מלחמת העצמאות
בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. מאוחר יותר נלחם גם במלחמת ששת הימים,
ובמלחמת יום הכיפורים
שימש כקצין חינוך באחת מאוגדות השריון בסיני. לאורך השנים התמיד לבטא את עמדותיו הפוליטיות ופעל באפיקים שונים כדי להשפיע על המציאות הישראלית בסוגיות חברתיות ומדיניות.
בשנת 1947 יצא למחנות העקורים באירופה בשליחות ה"הגנה",
כדי להכין את עלייתם ארצה של בני נוער, ניצולי שואה. המפגש של גורי, הצבר הלוחם יליד הארץ, עם יהדות הגולה, המצולקת מאימת השואה,
הותיר בו חותם עמוק. בהמשך דרכו הקדיש חלק ניכר מזמנו לעיסוק בנושא זה. בעת משפט אייכמן שימש
ככתב העיתון "למרחב" ורשימותיו ראו אור גם כספר - "מול תא הזכוכית" (1962).
גורי בחדר עבודתו, 2005 (צילום: עטא עוויסאת)
ב-1972 הוזמן על ידי חברי קיבוץ לוחמי הגיטאות
ליצור סרט עבור המוזיאון של הקיבוץ בנושא השואה והמרד. התוצאה היתה טרילוגיה קולנועית תיעודית הנחשבת ליצירת מופת: "המכה ה-81" (1974) - סרט הנפתח בעליית הנאצים לשלטון ומסתיים בהשמדת היהודים , "הים האחרון" (1979) - סיפור מסעם של רבבות ניצולי השואה ממזרח אירופה לארץ ישראל במסגרת העלייה הבלתי-ליגאלית
ו"פני המרד" (1985) - הנצחת היבטים שונים של ההתנגדות היהודית באירופה, מהפירנאים ועד יערות מינסק. הסרטים תורגמו לחמש שפות, הוקרנו בכל רחבי העולם ואף זכו בפרסים רבים ("המכה ה-81" היה מועמד לפרס האוסקר ו"הים האחרון" זכה בפרס "נשר הכסף" בצרפת).
עם תום שירותו הצבאי, החל גורי את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפת. מאוחר יותר זכה במלגת לימודים מטעם ממשלת צרפת ונסע להשלים את השכלתו באוניברסיטת הסורבון בפריס. במשך השנים ניצל את ידיעותיו בשפה הצרפתית ועסק גם בתרגום שירים, סיפורים ומחזות מצרפתית לעברית. כתיבתו העיתונאית ליוותה את עשייתו במשך תקופות ארוכות. משנת 1954 כתב בעיתון "למרחב",
ולאחר שזה אוחד עם העיתון "דבר"
המשיך לפרסם בו את רשימותיו עד לסגירתו.
שירתו של גורי מזוהה בעיקר עם "שירת האנחנו" - שירה המבטאת את קולו של הקולקטיב ומתמקדת בתיאור חוויות לאומיות המשותפות לבני דורו. כמה משיריו הולחנו והיו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי, כך למשל שיר "הרעות" ו"באב אל וואד". אך כתיבתו כוללת גם פן אישי-וידויי, שאמנם מוכר פחות לקהל הרחב, אך מהווה מרכיב כבד משקל במכלול יצירתו. על הבלבול הנוצר לעתים בין המימד הלאומי-קולקטיבי לבין המימד הפרטי והאינטימי, סיפר גורי באחד הראיונות עימו: "אני יודע, ששירים אישיים שלי מתפרשים לפעמים כשירים לאומיים בגלל הסטיגמה של 'כובע הגרב' הפלמ"חי. מקובל עכשיו שהקורא יוצר את השיר לא פחות מהכותב, ולכן מותר לו לפרש כרצונו, אך נתקלתי פה ושם בפירושים מעלי חיוך. באחד מימי הזיכרון קראו בגל"צ כמה משיריי בחגיגיות רבה, כהצדעה לנופלים, ביניהם את 'אם תעבור במיצרים האלה ההולכים ונפערים', שהוא שיר אירוטי מובהק".
| ציטוט |
|
| |
|
"כשאדם בן שמונים כל שנותיו קיימות בו".
|
|
|
|
|
גורי נשוי, אב לשלוש בנות וסב לנכדים. מתגורר בירושלים.
מספרי שיריו: "שירי חותם" (1954), "שושנת הרוחות" (1961), "תנועה למגע" (1965), "מראות גיחזי" (1974), "עד קו נשר" (1976), "איומה" (1979), "מחברות אלול" (1985), "חשבון עובר" (1988), "הבא אחרי" (1994), "השירים" (1998).
מספריו בפרוזה: "עסקת השוקולד" (1965; רומן), "הספר המשוגע" (1972), "החקירה, סיפור רעואל" (1980).
עוד מיצירתו: "אלבום הפלמ"ח (1959), "השורש" (1961), "דפים ירושלמיים" (1968), "מי מכיר את יוסף ג'?" (1980), "משפחת הפלמ"ח (ילקוט שירי עם ופזמונים, בשיתוף עם חיים חפר),
"רשימות מבית היין" (1991), "מאוחרים" (2002), "אני מלחמת אזרחים" (2004; שירים, סיפורים וקטעי עיתונות), "עיבל" (2009).
הדפס
