רוב חברי גוש אמונים היו חברי סיעת צעירי המפד"ל,
חניכי ישיבות בני עקיבא
וישיבת מרכז הרב.
מהפעילים הבולטים בתנועה: הרב משה לוינגר, חיים דרוקמן,
חנן פורת,
גרשון שפט, בני אלון,
צבי הנדל, יואל בן נון, ישראל הראל ובני קצובר. את השראתה האידיאולוגית קיבלה התנועה ממשנתו של הרב צבי יהודה קוק (1891 - 1982), ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם הכהן קוק.
אשר דרש כי עיקר תכליתו של עם ישראל היא לזכות בגאולה באמצעות חיים פיזיים ורוחניים בארץ ישראל השלמה על כל שטחיה.
פעילי גוש אמונים ראו בהקמת מדינת ישראל "ראשית גאולה", ובמלחמת ששת הימים - "מעשה שמים". על פי תפיסתם, הימצאות כל שטחי ארץ ישראל השלמה בידיים יהודיות היא ציווי דתי. לכן, עיקר פעילותה של התנועה היתה בהתנחלות
בשטחים - בגדה המערבית, רצועת עזה
ורמת הגולן. בה בעת עסק גוש אמונים בתעמולה ובשתדלנות פוליטית שמטרתן לדחות על הסף כל רעיון למסירת חלק כלשהו מארץ ישראל לידיים זרות.
ההתנחלות הראשונה שהקימה התנועה היתה "קשת" ברמת הגולן,
כחלק מהמאבק נגד נסיגה באזור זה. בתחילה התיישבו פעילי התנועה בעיירה הסורית הנטושה אל-קוניטרה,
במגמה למנוע את החזרתה לסוריה. משלא צלח הדבר, והעיירה הוחזרה לסורים בהסכם הפרדת הכוחות השני (1974), עבר היישוב למיקומו הנוכחי בקרבת מקום.
העלייה לסבסטיה, 1974 (צילום ארכיון: שלום בר-טל)
במהלך החודשים לאחר מכן החלו ניסיונות התנחלות, לא-חוקיים בתחילה, בשטחי הגדה המערבית. הידועים שבהם היו ניסיונות ההתנחלות באלון מורה
ובסבסטיה.
במסגרת המאבק להקמת הישובים הבלתי חוקיים התעמתו פעילי התנועה עם כוחות הביטחון שביקשו מספר פעמים לפנותם בכוח ובמקביל ניהלו מערכה ציבורית ותקשורתית למען הקמת הישובים.
| מידע נוסף - מתוך אתר ynet |
|
| איש הישר בעיניו יעשה / מירב קריסטל |
|
1978, אנשי גוש אמונים מעלים על הקרקע את ההתנחלות שילה כדי לקבוע עובדות בשטח, הממשלה מספקת את ההכשר. כך זה נראה. |
| לכתבה המלאה - לחצו כאן |
|
|
|
הצלחתה של מערכה זו הביאה לתחילת תנועת ההתנחלות בשטחי יש"ע (נכון ל-2005 בת מאות אלפי תושבים), זאת בניגוד למדיניותה של ממשלת ישראל באותה העת. כך למשל ב-1975, הצליחו פעילי התנועה לזכות בתום מאבק באישורו של שר הביטחון דאז שמעון פרס,
להקמת מחנה עבודה במחנה צבא ירדני בשומרון. מחנה זה הפך ברבות הימים ליישוב הקבע עפרה.
פעילותה של תנועת גוש אמונים עוררה מחלוקות ציבוריות עזות, בעיקר על רקע נכונות פעילי התנועה להתעמת עם חיילי צה"ל. מתנגדיה ראו בה תנועה משיחית ימנית-קיצונית שקיבלה על עצמה לסכל כל סיכוי לשלום בין ישראל והערבים, ואילו תומכיה ראו בו את הגשמת הציונות. תומכים אלה נמצאו לא רק במחנה הימני והדתי, אלא גם בתנועת העבודה:
חלקם ראו את ההתנחלות בשטחים כהמשכה של החלוציות בתקופת המדינה שבדרך וההתיישבות הציונית בארץ.
בשנת 1978 התייצבו פעילי התנועה בראש ההפגנות נגד הסכמי קמפ-דייוויד.
לאחר החתימה על הסכמים אלה עזבו רוב פעיליה את מפלגת הליכוד והצטרפו למפלגת התחייה,
שהובילה את ההתנגדות לנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים.
מרבית אנשי "המחתרת היהודית" (1984) שביצעה פעולות טרור נגד ערבים, היו חברי גוש אמונים ועובדה זו הגדילה את המחלוקות הפנימיות והחיצוניות לגבי אופיה ודרכה האידיאולוגית של התנועה. בסוף שנות ה-80, הסתיימה למעשה פעילות התנועה כמסגרת פוליטית , וחלק מראשיה השתלבו במפלגות הפוליטיות הימניות.
הדפס
