גילוי ארצות

בדרך כלל מייחסים את המושג "גילוי ארצות" למסעותיהם ולגילוייהם של האירופים, אף על פי שבני עמים רבים אחרים יצאו למסעות גילוי והגיעו למקומות חדשים רבים בכדור הארץ - בייחוד הערבים והסינים. תחילה היו המניעים למסעות הגילוי שאיפה להתרחבות ולייסוד בסיסי מסחר, חיפוש אחרי שטחי מחיה חדשים, הפצת דתות (נצרות ואסלאם) או הרפתקנות ותיור לשמם. רק בעת החדשה נעשו המסעות לשם מחקר גיאוגרפי מדעי לעניין מקובל וממוסד.

הפיניקים הגיעו במסעותיהם לכל חופי הים התיכון, יצאו לאוקיינוס האטלנטי, עד בריטניה, והפליגו גם בים האדום, דרומה לאפריקה ("אופיר", "תרשיש") ומזרחה להודו; במקרא נרמז שבימי המלך שלמה היה עם ישראל שותף למסעות מסחר אלה. המצרים הקדמונים ביקשו לדעת את מקור הנילוס, מעניק החיים לארצם, ושיגרו משלחות רבות ביבשה ובדרך הים, שהעלו חרס בכפן. ייתכן שהמצרים ו/או הפיניקים הצליחו להקיף את יבשת אפריקה, אבל אין לכך ראיות ברורות.

לפני אלפי שנים הפליגו בני אדם מחופי אמריקה הדרומית לאיי האוקיינוס השקט, ומחופי האוקיינוס האטלנטי מערבה לאמריקה הצפונית והמרכזית; החוקר הנודע תור היירדל שחזר מסעות כאלה בכלי שיט שנבנו בטכנולוגיה של אותם ימים, כדי להוכיח שהדבר היה אפשרי.

היוונים והרומאים היו הראשונים שתיעדו בשיטתיות את תגליותיהם וידיעותיהם על אגן הים התיכון, אירופה ודרום אסיה. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הרחיבו במידה ניכרת מאוד את הידע על הארצות שממזרח לבבל. במאות השנים הראשונות לספירה עסקו הסינים במסעות חקר יבשתיים, והגיעו אף לחופי הים התיכון. לאחר זמן הרחיבו את מסעות החקר הימיים שלהם, והגיעו עד לאפריקה המזרחית ולים האדום. אבל ב-1433 הטיל קיסר סין איסור על מסעות חקר ועל סחר חוץ, ופעילות הסינים בתחום זה פסקה לחלוטין.

גילוי איסלנד, גרנלנד וצפון אמריקה בידי הוויקינגים מסקנדינביה במאה ה-9 וה-10 נחשב במשך דורות רבים לאגדה, אך לבסוף נמצאו לו ראיות ארכיאולוגיות חד-משמעיות. הוויקינגים עשו את דרכם גם ביבשה, ירדו בנהר וולגה עד הים הכספי והגיעו לאירן. הערבים היו פעילים במיוחד במסעות חקר בימי הביניים: אבן בטוטה חצה את העולם הידוע לאורכו ולרוחבו, והגיע להודו, לציילון ולסין, לאפריקה המזרחית ולצפון אפריקה המערבית.

הצלבנים היו האירופים הראשונים שחידשו את המסעות למזרח ולדרום, אך מסעותיהם נועדו לכיבוש ולא למחקר או למסחר. הידוע מראשוני החוקרים האירופים הגדולים הוא מרקו פולו, שחי במאה ה-13. כסוחר, הוא נסע מזרחה והגיע עד סין, שהיתה אז תחת שלטונו של קובליי ח'אן המונגולי. אין ספק שסיפוריו של פולו על העושר העצום שראה שם שלהבו את דמיונם של הבאים אחריו. גורם חשוב בדחף האירופי למסעות חקר בסוף ימי הביניים היה הצורך בתבלינים, שהניע את הפורטוגלים לחפש נתיב בים להודו. במסעות שיזם אנריקה הספן הגיע ברטולומיאו דיאש לכף התקווה הטובה שבקצה דרום אפריקה, ואחריו (1499) עלה בידי ושקו דה גמה למצוא את הנתיב המבוקש להודו.

באותה עת הפליג קולומבוס מערבה בנסיון להגיע להודו שלא בנתיב שחלשו עליו הפורטוגלים, ובתוך כך גילה את איי הים הקריבי, ואחר כך את החוף הצפון-מזרחי של אמריקה הדרומית. קולומבוס סבר שאיים אלה הם איי הודו המזרחית. ב-1519 הוכיח מגלנס שאפשר להקיף את כדור הארץ. הוא הפליג מפורטוגל מערבה, הקיף את יבשת אמריקה מדרום, חצה את האוקיינוס השקט בדרכו לפיליפינים, ולאחר שהקיף את אפריקה שב לפורטוגל.

באותה תקופה עצמה החלה רוסיה בחקר סיביר, תחילה באמצעות משלחות של קוזקים שהגיעו עד גבול סין באמצע המאה ה-17.

במאות ה-16 וה-17 נעשו ניסיונות להקיף את יבשת אמריקה מצפון. חוקרים כמו הנרי הדסון, מרטין פרובישר, ז'ק קרטיה ואחרים נכשלו אמנם בניסיון למצוא את "המעבר הצפוני-מערבי" לאוקיינוס השקט, אך הרחיבו את הידע על אמריקה הצפונית. באותה עת נמשכה התפשטות הספרדים באמריקה התיכונה והדרומית. במאות ה-17 וה-18 הורחבה חקירת שטחי צפון אמריקה (לה סאל, משלחת לואיס וקלרק, אלכסנדר מקנזי ועוד). באותה עת הטילו הצארים של רוסיה על צבאם להשלים את חקר סיביר, וקצין הצי ויטוס ברינג (דני במקורו) חצה את סיביר לרוחבה והגיע עד המצר הנושא כיום את שמו. הרוסים סיירו גם באלסקה, ושלטו בה עד 1867.

במאה ה-17 נתגלתה יבשת אוסטרליה; ראשוני חוקריה היו אבל טסמן וּויליאם דמפייר. את פנים היבשת חקרו רק במאה ה-19. את מרחבי האוקיינוס השקט חקר בהרחבה ג'יימס קוק ב-1769/70. ניטל עליו לקבוע אם אמנם יש, כפי שסברו אז, יבשת גדולה מאוד בדרום האוקיינוס, והוא מצא שאין הדבר כך.

גילוי הארצות במאה ה-19 ולאחריה עמד בסימנן של שתי שאיפות מקבילות, שלעתים תמכו זו בזו ולעתים הכשילו זו את זו: הדחף האימפריאליסטי של מעצמות אירופה (בעיקר בריטניה וצרפת, אך גם הולנד וגרמניה) להרחיב את תחומי השפעתן הכלכלית והמדינית, ורצונם של הגיאוגרפים להרחיב את הידע לשמו. בכך הסתייעו בראש ובראשונה בחוקרים הרפתקנים שהציבו להם מטרות מוגדרות (גילוי מקורות הנילוס וגילוי שפך הניז'ר באפריקה, כיבוש הקטבים, הגעה לערי הקודש של האסלאם מכה ואל-מדינה, הגעה לטיבט וכיו"ב). בהקשר זה ידועים שמותיהם של הנרי מ' סטנלי, מנגו פרק, ריצ'רד וג'ון לנדר, דייוויד ליווינגסטון, ג'ון ה' ספיק באפריקה, סוון הדין, ניקולאי פז'בלסקי ופרנסיס ינגהסבנד באסיה, ורבים אחרים).

גילוי ארקטיקה ואנטארקטיקה וחקירתם החלו מאוחר יחסית, בשל התנאים הקשים השוררים שם. בסוף המאה ה-19 נערכו כמה מסעות לים הקרח הצפוני, וב-1909 הגיע רוברט פירי לקוטב הצפוני. בשנות ה-40 של המאה ה-19 חקר ג'יימס רוס חלקים מחופי אנטארקטיקה. רוברט סקוט ורואלד אמונדסן חדרו לתוככי יבשת זו, וב-1911/2 אף הגיעו לקוטב הדרומי (בין חוקרי אנטארקטיקה ידועים גם ארנסט שקלטון, ריצ'רד ברד ואחרים).

בימינו אפשר להגיע כמעט לכל מקום בכדור הארץ תודות לאמצעי התעבורה המודרניים, וכל פני כדור הארץ כבר מופו בעזרת לוויינים. אולם עדיין יש מקומות שלא נחקרו עד תום, בהם חלקים מאנטארקטיקה, מקנדה ומסיביר, יערות משווניים ומערכות הרים ורמות (רמת טיבט, הרי הימלאיה).

• "יש לנו מחלה שרק זהב יכול לרפא", (ארנן קורטס, מצביא ספרדי וכובש מקסיקו).
  

• "בא הדבר האיום - הפגע הרע מכול אשר יכול לבוא עלינו... אכזבה נוראה!" (רוברט פלקון סקוט לאחר שגילה כי רואלד אמונדסן הקדימו בכיבוש הקוטב הדרומי, 17 בינואר 1912).
  

• "ד"ר ליווינגסטון, אני משער?" (הנרי מורטון סטנלי לדייוויד ליווינגסטון לאחר המפגש ההיסטורי בין השניים באוג'יג'י, אפריקה, 1871).
  

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

מועדון מקיפי העולם - זה מביך, זה קצת אינפנטילי אבל בגיל 45 משה גלעד עדיין אחוז באובססיה של גיבורים, שהקיפו את העולם. בספר חדש הוא מנסה לפענח את קסם המסע המושלם. "כל העולם נמתח כקו ישר בין שתי נקודות שאינן אלא אותה נקודה עצמה".

לכתבה המלאה - לחצו כאן.  

חידת המצפן - "אם המאה ה-20 עמדה בסימן מהפכת המידע, והמאה ה-18 פתחה את המהפכה התעשייתית, ניתן לומר כי סוף המאה ה-13 ציין את פרוץ המהפכה המסחרית". קטע מתוך 'חידת המצפן' מאת אמיר ד.אקסל.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.