אנדרו ג'קסון

אנדרו ג'קסון נולד בקרוליינה, בן למשפחה אירית-סקוטית שהיגרה לארה"ב. אביו נפטר ימים ספורים לפני לידתו ואת שנות ילדותו העביר אנדרו הצעיר בבית קרובי משפחה, לשם עברה האם עם ילדיה לאחר מות בעלה. ב-1780, כאשר הגיעו קרבות מלחמת העצמאות האמריקנית לקרוליינה, הפך ג'קסון (אז בן 13) לשליח בשירות כוחות המיליציה של דרום קרוליינה. במהלך אחד הקרבות נהרג אחיו הגדול יו, בעוד אנדרו ואח נוסף בשם רוברט נשבו בידי הצבא הבריטי. לאחר זמן קצר הצליחה אמם להביא לשחרורם, אולם האח רוברט נפטר כעבור תקופה קצרה ממחלת האבעבועות השחורות. אותה מחלה הביאה זמן לא רב לאחר מכן גם למותה של אם המשפחה. בגיל 14 נותר אנדרו ג'קסון יתום מהוריו ואחיו.

בתום המלחמה החל לעסוק בייצור אוכפים ובהוראה. בעזרת כספי ירושה שזכה בהם לאחר מות סבו, עבר ג'קסון לצ'רלסטון.  הוא החל ללמוד משפטים וב-1787 הוסמך כעורך דין. לאחר מכן עבר בליווי עורך דין נוסף לנשוויל בצפון קרוליינה (כיום עיר בטנסי). תוך זמן קצר רכש לעצמו מוניטין כעורך דין מוכשר שהתמחה בתביעת בעלי חוב. קשריו עם בעלי ההון באזור, קשרים אותם טיפח במהלך פעילותו המשפטית, סייעו לו בפתיחת קריירה פוליטית.

ב-1791 נשא לאישה את רייצ'ל דונלסון רוברדס (Rachel Donelson Robards). נישואיו של ג'קסון עוררו גל שמועות ורכילות בנשוויל מכיוון שדונלסון לא היתה למעשה גרושה באופן רשמי מבעלה הראשון. ג'קסון שנודע כבעל מזג חם ואדם קנאי, הרבה להגן על כבודה של אשתו בתגרות ובדו קרב (באחד מהם ירה למוות ביריבו). השניים לא הולידו ילדים אך אימצו את אחד מאחייניה של רוברדס ואספו לביתם שלושה אחיינים נוספים וכן יתום אינדיאני.

ב-1790 נתמנה ג'קסון לתובע המחוזי במחוז שהיה לימים למדינת טנסי. ב-1796 נמנה על מנסחי חוקת המדינה החדשה טנסי. באותה שנה נבחר לכהן כנציגה הראשון של טנסי בקונגרס והיה לאחד מתומכיו של תומס ג'פרסון. שנה מאוחר יותר סירב להתמודד פעם נוספת וחזר לטנסי. באותה שנה נבחר לסנאט ולאחר שנת כהונה נטולת הישגים התפטר. ב-1798 נבחר לכהן כשופט בבית המשפט העליון של טנסי, משרה בה החזיק עד 1804.

בשנים 1804 - 1812 מיעט ג'קסון לעסוק בפעילות ציבורית ופוליטית והקדיש את מירב זמנו למשפחתו ולעבודה חקלאית בחווה שהיתה בבעלותו. ב-1812 עם פריצתה של מלחמת ארה"ב-בריטניה (1812 - 1815) שימש ג'קסון כמפקד מיליציית טנסי (מונה לתפקיד כבר ב-1802).

ב-1813 יצא ג'קסון בראש כוחותיו (כ-2000 איש) לשורת קרבות נגד שבטים אינדיאנים (בעלי בריתם של בריטניה) שאיימו על גבולה הדרומי של ארה"ב. במרס 1814 התעמתו שני הצדדים בקרב מכריע (בסמוך לנהר טלפוסה) אשר הסתיים בתבוסה ניצחת של המחנה האינדיאני ובמותם של כ-1,800 מלוחמיו. לאחר הקרב כפה ג'קסון על ראשי השבטים באיזור (שבטי הקריק, Creek) לחתום על הסכם כניעה בו ויתרו על שטחים נרחבים לטובת ארצות הברית.

הניצחון הביא לסיום התקפותיהם של השבטים האינדיאנים באזור והפך את ג'קסון לגיבור לאומי. במהלך המלחמה הסתכסך עם הנשיא המכהן ג'יימס מדיסון, ובכמה מקרים ככל הנראה לא ציית לפקודות הנשיא במלואן.

איור משנת 1815 המתאר את קרב ניו אורלינס בפיקודו של ג'קסון (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

ב-1814 מונה ג'קסון למפקד בצבא האמריקני הסדיר ומונה לנוע עם אנשיו לניו אורלינס ולהגן על העיר מפני התקפה בריטית. למרות שכוחותיו היו נחותים ברמת ההכשרה ובמספר מן הכוחות הבריטים הצליח ג'קסון להדוף את התוקפים ואף לגרום להם אבידות קשות. הקרב המכריע בין הצדדים נערך בינואר 1815 כשבועיים לאחר סיום המלחמה בהסכם, אולם בשל קשיי תקשורת לא היו מודעים שני הצדדים לכך.

ב-1815 מונה למפקד החזית הדרומית. בתפקיד זה ניהל מערכה נגד שבט הסמינול האינדיאני ובמהלכה פלש לפלורידה (שהיתה אז בשליטת ספרד), שלא בהתאם לפקודות שקיבל. בשל מהלך זה כמעט והודח מתפקידו על ידי הנשיא ג'יימס מונרו. ב-1821 מונה למושל טריטוריית פלורידה, שנרכשה לאחר מכן מידי ספרד. במשרה זו החזיק ארבעה חודשים בלבד ואז התפטר. 

התהילה הציבורית לה זכה ג'קסון במהלך שירותו הצבאי הפכה אותו בעיני פוליטיקאים רבים למועמד אפשרי לנשיאות ארה"ב לקראת הבחירות ב-1824. מועמדותו האפשרית לתפקיד טופחה על ידי חוג מקורביו מטנסי שהיו בעלי כוח פוליטי לא מבוטל. ב-1822 הצליחו מקורביו להביא לבחירתו כמועמד רשמי לנשיאות מטעם בית המחוקקים של טנסי. כעבור שנה נבחר לנציג בית המחוקקים של טנסי בסנאט של ארה"ב.

בבחירות לנשיאות ב-1824 התמודדו ארבע מועמדים: ג'קסון, ג'ון קווינסי אדמס, ויליאם ה' קרופורד (William H. Crawford) והנרי קליי (Henry Clay). ג'קסון זכה במספר הרב ביותר של אלקטורים (ג'קסון -99, אדמס - 84, קרופורד - 41, קליי- 37) אך אף אחד מן המועמדים לא זכה לרוב המכריע הנדרש. בהתאם לחוקה האמריקנית הועברה ההכרעה לקונגרס, שם זכה אדמס במירב הקולות והתמנה לנשיא.

אופן מינויו של אדמס השפיע על התמיכה הציבורית בו, וזיכה אותו בביקורת מתמדת מצד תומכיו של ג'קסון. כאשר מינה את קליי (אשר בזכות תמיכתו ניצח בהצבעה בקונגרס) לשר החוץ בממשלו, זכה המהלך לכינוי "העסקה המושחתת" (corrupt bargain). בשל עוצמת הביקורת נגדו התקשה אדמס לזכות בתמיכת הקונגרס למהלכיו, והדבר השפיע במידה ניכרת על כהונתו. ג'קסון עצמו ראה בנצחונו של אדמס תכסיס פוליטי ששלל ממנו (ומבוחריו) את הנצחון שהגיע לו בצדק, ונשבע להביס את אדמס בבחירות הבאות.

האיבה שהתפתחה בין ג'קסון לאדמס הובילה למערכת בחירות רוויית יצרים והשמצות אישיות ככל שהתקרבה כהונתו של אדמס לסיומה. מסע הבחירות של ג'קסון בוסס במידה רבה על הניצחון שנשלל ממנו ארבע שנים לפני כן, והציג אותו כמועמד המייצג את רצון העם. לצידו התמודד המועמד לסגן נשיא ג'ון ק' קלהון (John C. Calhoun).

בבחירות ב-1828 ניצח ג'קסון את אדמס בהפרש ניכר (83 אלקטורים לאדמס מול 178 לג'קסון) בעיקר בזכות קולותיהם של אנשי מדינות הדרום והמערב. זמן קצר לאחר הבחירות נפטרה רעייתו של ג'קסון מהתקף לב, מאורע אותו ייחס להשמצות שספגו הוא ורעייתו במהלך הבחירות. בהלווייתה אמר: "אני יכול לסלוח ואני סולח לכל אויביי, אך אותם אומללים שפלים שהכפישו את שמה צריכים לבקש את סליחתם מאלוהים". לאחר מותה שימשה אחייניתה, אמילי דונלסון, כמארחת לצידו של ג'קסון באירועים רשמיים בבית הלבן.

בחודש מרס 1829 הושבע ג'קסון לנשיאות ונכנס לבית הלבן. הוא היה אז בן 62 וסבל מכאבים עזים בשל פציעות ישנות (דוגמת הכדור שספג בחזה באחד מקרבות הדו קרב בהם השתתף) ושיעולים כרוניים. ג'קסון היה הנשיא האמריקאי הראשון שמוצאו לא היה מן האליטות, ואשר לא נתמך על ידי בעלי ההון, אלא בעיקר על ידי המוני העם. לא מעט בשל כך זכה לקבלת פנים קרירה מאנשי ההנהגה הפוליטית בוושינגטון. בטקס ההשבעה (בו סירב הנשיא הקודם אדמס להשתתף) הופיעו המוני אזרחים פשוטים אשר נמנו על תומכיו. בתום הטקס נהרו אלפי התומכים אל הבית הלבן וגרמו מהומה רבתי בטקס קבלת הפנים הרשמי. במהלך האירוע הושחתו רהיטים ויצירות אמנות וג'קסון עצמו נאלץ להימלט מן המעון הרשמי מחשש לשלומו. המהומה הסתיימה רק כאשר הוציאו אנשי הבית הלבן את הכיבוד אל מדשאה קרובה.

בנסיון לגמול לתומכיו פיטר ג'קסון רבים מאנשי מנגנון המדינה שמונו לפני תקופת נשיאותו, ומינה במקומם את נאמניו. בכך נחשב למי שביסס את השיטה הפוליטית הנהוגה בארה"ב, לפיה מפטר הנשיא החדש חלק מאנשי הממשל הקודם וממנה במקומם את תומכיו. למעשה היתה שיטה זו נהוגה במידת מה עוד מאז הקמת ארה"ב, אך ג'קסון היה הראשון להפוך את המנהג למדיניות מקובלת (אותה כינה “rotation in office"). במהלך שמונה שנות כהונתו פיטר כחמישית מאנשי המנגנון הפדרלי ומינה במקומם את תומכיו. מלבד היתרון הפוליטי הברור בשיטה זו, טען ג'קסון כי פעולותיו נועדו למנוע התפתחות מנגנון בירוקרטי זקן ומיושן, וכי האנשים אשר מינה הינם מוכשרים ומתאימים לתפקידם. ב-1832 הגן סנאטור על מדיניותו של ג'קסון באמרה: "to the victor belong the spoils of the enemy" (למנצח שלל האוייב). מאז כונתה השיטה - spoils system.

בריאותו הלקויה של ג'קסון וההנחה כי לא יתמודד לכהונה שנייה, הביאה עוד בכהונתו הראשונה למאבק כוחות בין יורשיו המיועדים: סגן הנשיא קלהון ושר החוץ מרטין ון ביורן. היריבות בין השניים פגמה לא מעט בתפקודו של ממשל ג'קסון. במהלך הכהונה התגלע סכסוך בין הנשיא לסגן הנשיא וג'קסון סייע לון ביורן במאבקו מול קלהון. 

תקופת נשיאותו של ג'קסון התאפיינה בהתחזקות השלטון הפדרלי המרכזי על חשבון כוחן של מדינות הברית. כך למשל במאבק מול הקונגרס לצמצום החוב הפדרלי, הטיל ג'קסון וטו על הצעת חוק (The Maysville Road Bill) בטענה כי היא עושה שימוש בתקציב פדרלי לצרכיה של מדינה אחת בלבד.  

במהלך הפוך תמך ועודד ג'קסון את המדינות השונות לפעול לגירוש השבטים האינדיאנים מאדמותיהם (בניגוד לאמנה הפדרלית שנחתמה עם האינדיאנים). כך למשל תמך בזכותה של מדינת ג'ורג'יה להילחם בשבטי הצ'רוקי בטענה כי:" אין לי זכות להתנגד למימוש ריבונותה של מדינה כלשהי על מי מבני האדם אשר נמצא בשטחה". אנשי הצ'רוקי עתרו לבית המשפט העליון של ארה"ב אשר קיבל את עתירתם, וקבע כי לממשל הפדרלי יש סמכות מיוחדת על שטחי האינדיאנים (העליונה על זו של המדינה עצמה). ג'קסון בחר להתעלם מהחלטת בית המשפט וזו נותרה חסרת תוקף מעשי. 

בתחום מדיניות החוץ זכה ממשלו של ג'קסון לשני הישגים עיקריים: ב-1830 הצליח להשיג הסכם עם בריטניה שהסיר את התנגדותה של האחרונה לכניסת אוניות סחר אמריקניות לנמלים באיי הודו המערבית. ב-1831 חתם על הסכם מול צרפת שהבטיח לארה"ב פיצוי כספי על הנזק שנגרם לה מאוניות צרפתיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות. בעקבות עיכוב בתשלום הצרפתי הורה ג'קסון על החרמת רכוש צרפתי בארה"ב ולבסוף כפה על צרפת לשלם את חובה. 

בתקופת כהונתו כנשיא לחם נגד כוחו הכלכלי של "הבנק של ארה"ב" (Bank of the United States), שהיה למעשה בנק בבעלות פרטית (משקיעים עשירים מארה"ב ומחוץ לה), בעל זיכיון פדרלי לקביעת מדיניות המטבע של ארה"ב. ג'קסון טען כי הבנק משרת את טובת העשירים על חשבון כלל אזרחי ארה"ב, וכי מוסד רב כוח שכזה יש להפקיד בידי השלטון הפדרלי ולא בידי בעלי עניין. ב-1832 הטיל וטו על הצעת חוק שחידשה את זיכיונו של הבנק. בהודעת הוטו אמר: "אין זה מתקבל על הדעת כי בעלי המניות הנוכחיים של הבנק דורשים זכויות יתר מן הממשל (...) רבים מעשירי ארצנו עדיין לא משלימים עם עיקרון שוויון הזכויות, ומפצירים בנו לעשות אותם עשירים עוד יותר באמצעות הצעת חוק".

קריקטורה של הצייר ה.ר. רובינסון המתארת את הנשיא אנדרו ג'קסון (מימין) במאבקו בבעליו העשירים של "הבנק של ארה"ב", 1832 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

בבחירות לנשיאות ב-1832 התמודד ג'קסון על כהונה שניה, כשלצידו התמודד יורשו המיועד מרטין ון ביורן כמועמד לסגן נשיא. היו אלה הבחירות הראשונות בהן נבחרו המועמדים לנשיאות על ידי ועידות המפלגות השונות. מפלגת הג'קסונאים (The Jacksonians) היתה למעשה גלגולה הראשון של המפלגה הדמוקרטית של ימינו. המועמד הנגדי העיקרי היה הנרי קליי, מועמד מפלגת הרפובליקנים הלאומיים (National Republicans).

פעולתו של "הבנק של ארה"ב" היתה הסוגייה העיקרית סביבה התעמתו שני המועמדים, ועמדתו של ג'קסון נגד הבנק זיכתה אותו בניצחון ברוב ניכר (219 אלקטורים לג'קסון מול 49 לקליי) ובכהונה שנייה כנשיא. עם תחילת כהונתו חידש את מאבקו בבנק. הוא הורה להפסיק את הזרמת כספי הממשל לבנק הפדרלי ולהפנותם לבנקים במדינות השונות. לשם ביצוע המהלך נאלץ לפטר שני שרי אוצר שסירבו לביצוע ההוראה. מנהלי הבנק של ארה"ב עשו שימוש בהון הבנק על מנת לשמר את מעמדו ופתחו במאבק נגד ג'קסון בקונגרס. מנהל הבנק, ניקולס בידל (Nicholas Biddle), הצהיר באותה העת: "הנשיא הנכבד סבור כי רק משום שקרקף אינדיאנים וכלא כמה שופטים, עליו לקבל את השליטה בבנק. הוא טועה". המאבק בין הנשיא לבנק גרם לאי יציבות בכלכלה האמריקנית, אולם עמדתו התקיפה של ג'קסון הביאה לו את הניצחון. ב-1836, עם תום זיכיונו הפדרלי של הבנק, הוא חדל מלהתקיים. 

גם בכהונתו השנייה התמודד ג'קסון עם סוגיית אכיפת החוק הפדרלי במדינות השונות. ב-1832 החליטה מדינת דרום קרוליינה כי העלאת תעריפי המכס שנקבעה בחקיקת הקונגרס אינה תקפה בדרום קרוליינה ומבוטלת לאלתר. ג'קסון אומנם תמך בזכותן של המדינות למידה של שלטון עצמאי, אך סירב לקבל את זכותן לבטל (nullification) חוקים פדרליים. בתגובה הוביל ג'קסון לחקיקה בקונגרס אשר העניקה לנשיא את הסמכות להפעיל כוחות צבא לגביית תעריפי המכס. על סף העימות בין שני הצדדים נמצאה ב-1833 פשרה זמנית בה נקבעו תעריפי מכס נמוכים מעט יותר, ובמקביל חוקק הקונגרס חוק אשר העניק לנשיא את הסמכות להפעיל כוחות צבא במדינות השונות על מנת לאכוף את החוק הפדרלי. עם זאת דרום קרוליינה לא ויתרה על זכותה לבטל חוקים פדרליים.

ב-1834 הקים ממשלו של ג'קסון את Indian Territory (כיום מדינת אוקלהומה), יחידת שטח שיועדה לכל השבטים האינדיאנים ממזרח לנהר המיסיסיפי. במהלך כהונתו הראשונה והשנייה הוביל בהצלחה את מהלך פינויים (לרוב בכוח צבאי) של האינדיאנים לשטח זה. רבים מן המפונים מצאו את מותם במסע הגירוש אל אדמתם החדשה.

ב-1835 נפטר ג'ון מרשל (John Marshall), נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב. במקומו הביא ג'קסון למינויו של רוג'ר ברוק טאניי (Roger Brooke Taney). כמו כן היה ג'קסון אחראי בזמן כהונותיו למינויים של חמישה שופטים נוספים בבית המשפט העליון. תחת הנהגתו של טאניי, ביסס בית המשפט העליון באותן שנים כמה מיסודותיו הדמוקרטיים של הממשל הפדרלי בארה"ב.

נשיאי ארצות הברית

מספר	נשיא	שנות כהונה
1	ג'ורג' וושינגטון	1789 - 1797
2	ג'ון אדמס	1797 - 1801
3	תומס ג'פרסון	1801 - 1809
4	ג'יימס מדיסון	1809 - 1816
5	ג'יימס מונרו	1816 - 1824
6	ג'ון קווינסי אדמס	1825 - 1829
7	אנדרו ג'קסון	1829 - 1837
8	מרטין ון ביורן	1836 - 1840
9	ויליאם הנרי הריסון	1841 - 1841
10	ג'ון טיילר	1841 - 1845
11	ג'יימס נוקס פולק	1845 - 1849
12	זכרי טיילור	1849 - 1850
13	מילרד פילמור	1850 - 1853
14	פרנקלין פירס	1852 - 1856
15	ג'יימס ביוקנן	1857 - 1861
16	אברהם לינקולן	1861 - 1865
17	אנדרו ג'ונסון	1865 - 1869
18	יוליסס סימפסון גרנט	1877 - 1881
19	רת'פורד ברצ'רד הייז	1877 - 1881
20	ג'יימס אברם גרפילד	1881 - 1881
21	צ'סטר אלן ארתור	1881 - 1885
22	סטפן גרובר קליוולנד	1885 - 1889
23	בנג'מין הריסון	1889 - 1893
24	סטפן גרובר קליוולנד	1893 - 1897
25	ויליאם מק'קינלי	1897 - 1901
26	תיאודור רוזוולט	1901 - 1909
27	ויליאם הווארד טאפט	1909 - 1913
28	תומס וודרו וילסון	1913 - 1921
29	וורן גמליאל הרדינג	1921 - 1923
30	ג'ון קלווין קולידג'	1923 - 1928
31	הרברט קלרק הובר	1929 - 1933
32	פרנקלין דלנו רוזוולט	1933 - 1945
33	הרי ס' טרומן	1945 - 1953
34	דווייט דייוויד אייזנהאואר	1953 - 1961
35	ג'ון פיצג'רלד קנדי	1961 - 1963
36	לינדון ביינס ג'ונסון	1963 - 1969
37	ריצ'רד מילהאוס ניקסון	1969 - 1974
38	ג'רלד רודולף פורד	1974 - 1976
39	ג'יימס ארל הבן קרטר	1977 - 1981
40	רונלד וילסון רייגן	1981 - 1988
41	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	1989 - 1993
42	ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון	1993 - 2001
43	ג'ורג' ווקר בוש הבן	2001 - 2009
44	ברק חוסיין הבן אובמה	2009 -

לקראת הבחירות לנשיאות ב-1836 סבל ג'קסון מבריאות לקויה ובשל כך החליט שלא להתמודד לכהונה שלישית. עם זאת, גם לקראת תום כהונתו המשיך להיות מעורב במידה רבה בענייני המפלגה והביא לבחירתו של מרטין ון ביורן כיורשו המיועד. לאחר השבעתו של ון ביורן שב ג'קסון לביתו בטנסי. שמונה שנים לאחר מכן נפטר. בשעותיו האחרונות לפני מותו אמר: "ילדי היקרים, חברי ומשרתי, אני מקווה ובטוח כי אפגוש את כולכם בגן העדן, שחורים ולבנים כאחד, שחורים ולבנים כאחד".