דויד גרוסמן

דויד גרוסמן נולד וגדל בירושלים. אביו עבד במשך שנים כנהג אוטובוס עד אשר בשלב מסוים הפך לשמש כספרן של חברת האוטובוסים. כך, סיפר גרוסמן, זכה תמיד ל"אספקה טריה" של ספרי קריאה בביתו ופיתח את אהבתו לעולם הספרות והכתיבה. במיוחד הושפע מכתבי שלום עליכם אשר חשפו בפניו צוהר למציאות חייהם של היהודים בגולה, ושיקפו עבורו את העולם שבו גדל אביו, יליד פולין, טרם עלייתו ארצה. 

במסגרת שירותו הצבאי שירת גרוסמן ארבע שנים בחיל המודיעין, במהלכן למד על בוריה את השפה הערבית והחל לגלות עניין רב בחברה ובתרבות הערבית. למלחמת לבנון, בה השתתף כחייל מילואים, היתה השפעה מעצבת על עמדותיו הפוליטיות המזוהות עם חוגי השמאל. רשמיו מאותה מלחמה גרמו לו להסתכל בעין ביקורתית על האופן "החד-צדדי והכוחני", כהגדרתו, שבו פועלת ישראל ביחסה לעולם הערבי.

דויד גרוסמן מקריא מספרו "ספר הדקדוק הפנימי". לצפייה בסרטון המלא - אתר הערוץ האקדמי . 

בין השנים 1963 - 1988 עבד גרוסמן ברשת "קול ישראל" ברדיו. כבר בגיל 9 החל לשמש כשחקן בתסכיתי רדיו, תחום בו התמיד במשך שנים ארוכות (בין היתר שיחק בתוכנית הנוער הפופולרית "חתול בשק"). בהמשך דרכו עבד גם ככתב בתוכניות החדשות והאקטואליה וכמגיש תוכניות אישיות. הקריירה הרדיופונית שלו נקטעה לאחר שסירב להקריא את חדשות יומן הבוקר במחאה על התעלמות עורכי התוכנית מידיעה חדשותית - דיווח על מהלך פלסטיני בוועידת אלג'יר ב-15 בינואר 1988, ששיקף הכרה בקיומה של מדינת ישראל. כתגובה על מחאתו פוטר מ"קול ישראל", עניין שהיכה גלים והגיע עד לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה. זה האחרון הורה, בסופו של דבר, להחזיר את גרוסמן לעבודתו, אולם הוא העדיף לפרוש ולהתמסר כל כולו לכתיבה ספרותית. 

בשנת 1979 ראה אור, בכתב העת "סימן קריאה", סיפור קצר פרי עטו של גרוסמן - "חמורים". במרכז העלילה ניצב חייל אמריקאי העורק מהצבא כדי לא להשתתף במלחמת וייטנם. הוא מוצא מקלט באוסטריה, שם חבריו היחידים הם כמה חמורים הסמוכים לבית ההארחה שבו התאכסן. הסיפור זכה לתשבוחות המבקרים וסימן את תחילת דרכו של גרוסמן כאחד היוצרים הבולטים ביותר בספרות העברית המודרנית. במשך העשור הבא, שנות ה-80, הירבה לפרסם מיצירותיו וכמה מהן הפכו לנכסי צאן בתרבות הישראלית.

יצירתו מתאפיינת ברגישות פסיכולוגית וחברתית עמוקה, ולעתים בכתיבה חדשנית המערבת מבנים מציאותיים ופנטסטיים. כתיבתו מגוונת מאוד ועוסקת בנושאים שונים – החל מהתמודדות ישירה עם המציאות החברתית-פוליטית בישראל, כך למשל בספריו "חיוך הגדי" ו"הזמן הצהוב" שמתארים את הווי חייהם של הפלסטינאים במחנות הפליטים ביהודה ושומרון ("הזמן הצהוב" הוא למעשה אסופת רשימות עיתונאיות שפירסם גרוסמן זמן קצר לפני פרוץ האנתיפאדה הראשונה), דרך התעסקות עם נושא השואה בספרו הנודע, ואולי המוערך מכולם,"עיין ערך אהבה", וכלה בסיפורי המקרא, כפי שניתן לראות בספרו "דבש אריות" המנתח את דמותו של שמשון, הגיבור המקראי. לצד אלו, פונה גרוסמן גם לעולמות בדיוניים לחלוטין המתמקדים בעולמו האינטימי של הפרט, חלומותיו ומאווייו – למשל ברומן "שתהיי לי הסכין", בשתי הנובלות המקובצות בספר "בגוף אני מבינה" ועוד.

לצד כתיבתו הפרוזאית, עסק גרוסמן גם בכתיבה מחזאית ("גן ריקי"), בכתיבה לבני הנעורים ("דו קרב") ולילדים ("איתמר מטייל על קירות"), וכן בפרסום מאמרים פובליציסטיים בעיתונות היומית. ספריו תורגמו ללמעלה מ-30 שפות זרות וזכו להצלחה רבה גם בחו"ל.

מיצירותיו: "דו-קרב" - רומן לבני הנעורים, (1982), "רץ" - קובץ סיפורים (1982), "חיוך הגדי" - רומן (1983), "עיין ערך: אהבה" - רומן (1986), "הזמן הצהוב" - ספר תיעודי (1987), "גן ריקי" - מחזה (1988), "ספר הדקדוק הפנימי" - רומן (1991), "נוכחים נפקדים" - ספר תיעודי (1992), "יש ילדים זיגזג" - רומן (1994), "שתהיי לי הסכין" - רומן (1998), "מישהו לרוץ איתו" - רומן (2000), "בגוף אני מבינה" - שתי נובלות (2002), "דבש אריות" - מסה על שמשון, הגיבור המקראי (2006), "אישה בורחת מבשורה" (2008). מספריו לילדים: סדרת "סיפורי איתמר" וסדרת "סיפורי רותי". 

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

הג'ינג'י חוזר (על "בגוף אני מבינה") - "גרוסמן מניח לקוראיו לשפוט 'מה היה באמת', וזה לא מה שחשוב, בעיני: חשובה יותר ההעזה, העירטול שהמספר מבצע בגופו של גיבורו ומתוך כך מתערטל גם בעצמו לעיני קוראיו. צריך לא מעט אומץ כדי להתפשט באור מלא מול קהל קוראים שעבורם 'דוידגרוסמן' הוא אייקון תרבותי וגם יותר מכל סך ספריו". מאמר ביקורת מאת אריאנה מלמד על "בגוף אני מבינה", כתבה באתר ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.

איך נפלו גיבורים (ראיון) - "יש בנו את קו האופי הזה, שהוא כמעט בלתי נמנע בגלל ההיסטוריה שלנו. יכול להיות שההיסטוריה הוכתבה על ידי הדחף להיות נידח, להישאר לא מובן כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. היהדות מתחילת הווייתה התייחסה לעצמה כאל סיפור גדול מהחיים, ומי שגדול מהחיים, בסופו של דבר לא ממש שייך לחיים" - ראיון עם דויד גרוסמן לרגל צאת ספרו "דבש אריות".

לראיון המלא - לחצו כאן. 

כתיבה באזור אסון - "קשה לאדם לדבר על עצמו. אומר רק את מה שאני יכול לומר בזמן הזה, ובמקום שבו אני עומד כעת. אני כותב. תודעת האסון שקרה לי, עם נפילת בני אורי במלחמת לבנון השנייה, משוקעת כעת בכל רגע בחיי. כוחו של הזיכרון אכן עצום וכבד, ולפעמים יש בו איכות משתקת. ואף על פי כן, מעשה הכתיבה עצמו יוצר למעני כעת גם מעין מקום, מרחב נפשי, שמעולם לא הכרתי לפני כן, שבו המוות איננו רק סתירתם המוחלטת, החד-ממדית של החיים". דברים שנשא דויד גרוסמן על כתיבה בצל הכאב.

לטקסט המלא - לחצו כאן.

"עצרו לרגע, הביטו בשפת התהום" - "טקס האזכרה השנתי ליצחק רבין הוא הרגע שבו אנחנו עוצרים מעט, זוכרים את רבין האיש, המנהיג. וגם מביטים בעצמנו, בחברה הישראלית, בהנהגתה, במצב הרוח הלאומי, במצבו של תהליך השלום. ממקומנו שלנו כאנשים פרטיים, מול התהליכים הלאומיים הגדולים. לא קל להתבונן בעצמנו השנה. הייתה מלחמה. ישראל הניפה שריר צבאי אדיר אבל מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידה ושבריריותה. הסתבר לנו שהכוח הצבאי שבידינו אינו יכול בסופו של דבר להבטיח לבדו את קיומנו. בעיקר גילינו שישראל נמצאת במשבר עמוק, עמוק מכפי שחששנו, כמעט בכל מערכות חייה". דברים שנשא גרוסמן בעצרת זיכרון ליצחק רבין.

לטקסט המלא - לחצו כאן.

עכשיו, כשהספר נגמר - "הנה הספר. הוא מספר על מלאכת-המשפחה; על הורות, ונישואים, על יחסים יוצאי-דופן בין שני אחים, על חברוּת ואהבה רבת שנים, וגם על המאמץ, הכמעט הרואי, לקיים את רקמתה העדינה של משפחה אחת, ואת מלאוּת החיים שלה, בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית". דוד גרוסמן בטור אישי לרגל צאת ספרו "אישה בורחת מבשורה".

לטקסט המלא - לחצו כאן. 

עיין ערך: גרוסמן - "קודם כל, אריה, תרשה לי להביע תנחומים, לאחל החלמה מהירה לפצועים ולהשתתף בצערן של המשפחות". פרק מתוך הרומן של גרוסמן "אישה בורחת מבשורה". מתוך אתר ynet.

לטקסט המלא - לחצו כאן.

שיעור ספרות - מאחורי כל יצירה מתחבא יוצר, ומאחורי כל יוצר מסתתר סיפור. מסע בעקבות סיפורי חייהם של הכותבים הגדולים, בישראל ובעולם. פרוייקט באנציקלופדיה ynet

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן