גבריאל גרסיה מארקס

מארקס נולד בעיירה ארקטקה שבצפון קולומביה, בן לזוג הורים צעירים ומעוטי יכולת. מסיבה זו, גדל עד גיל שמונה בבית סבו וסבתו, הורי אמו. עניין זה היה בגדר נורמה מקובלת באותה תקופה, מה גם שהסב והסבתא לא גילו הערכה רבה לאביו של מארקס שהיה בעיניהם עלם צעיר והולל.

הסב היה בעברו קולונל שלחם במלחמת האזרחים בקולומביה בראשית המאה ה-20 (מלחמת אלף הימים שבה נהרגו ככל הנראה 100,000 בני אדם), ודמותו היתה בעלת השפעה רבה על הנכד הצעיר. העול הכבד ביותר שיכול אדם לשאת על כתפיו הוא עול הריגתו של אדם אחר, כך שינן באוזני נכדו, משפט שהוטמע היטב בתפיסת עולמו ההומניסטית של מארקס.

סבתו של מארקס היתה מאמינה אדוקה ברוחות מתים, שדים ושלל אמונות תפלות. ככל הנראה, ניחנה גם בכשרון יוצא דופן לרקום סיפורי מעשיות, וכך גדל הילד בצל סיפוריה המפחידים. בבגרותו סיפר כי בשנות חייו הראשונות פחד לצאת מחדרו אחרי השעה שש בערב, מחשש שיתקל בכל אותם שדים ורוחות.

חוויות ילדותו של מארקס בחיק מעגל הנשים המבוגרות (שכן בבית התגוררו גם אחיותיה של הסבתא) ובצל נוכחותו הכריזמטית של הקולונול הזקן, היו בעלות השפעה מכרעת על סגנון כתיבתו העתידי. הסיפורים הפנטסטיים שנדמו בעיניו כאמת, הפכו כעבור שנים למרכיב הפנטסטי ביצירתו, זאת לצד הפן הריאליסטי שכלל היבטים היסטוריים, חברתיים, ופוליטיים של התקופה. כך נולד סגנון הריאליזם הפנטסטי שהיה לסימן ההיכר של כתביו.

כשהיה מארקס בן שמונה, הלך הסב לעולמו ואילו הסבתא סבלה מעיוורון מתקדם. נסיבות אלו החזירוהו לבית הוריו, אולם עד מהרה נשלח לפנימיה. בתקופת נערותו נחשב לילד ביישן, אך יחד עם זאת נודע כבעל כישרון בכתיבת שירים קצרים וציורי קומיקס. חלומו להיות סופר הלך והתחזק ככל שהתבגר, אולם עם סיום לימודיו התיכוניים, נכנע ללחצי הוריו ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה בעיר בוגוטה. בתקופה זו התוודע, במסגרת ביקורו בבית הוריו, לנערה צעירה בת 13. היא משכה את תשומת ליבו מן הרגע הראשון, וכעבור כ-12 שנים נשא אותה לאישה.

לימודי המשפטים לא עוררו את סקרנותו של מארקס כפי שעשו הספרים הרבים שקרא באותה תקופה. קפקא, פוקנר, המינגווי ו וירג'יניה וולף - כולם יוצרים שאת ספריהם קרא בשקיקה, כפי שהעיד על עצמו כעבור שנים. יצר הכתיבה של מארקס החליף את שקדנותו על ספסל הלימודים והוא התחיל בכתיבת סיפורים קצרים לעיתון המקומי. לבסוף פרש רשמית מן הלימודים והחל לעבוד כעיתונאי.

בשנת 1954 נשלח במסגרת עבודתו לסקר נושאים שונים מחוץ לקולומביה. כך עשה את צעדיו הראשונים במסע שנמשך שנים ארוכות ונפרש על פני מגוון רחב של מדינות ותרבויות. העבודה העיתונאית איפשרה למארקס מפגש ישיר עם המציאות החברתית והפוליטית של תקופתו. כתוצאה מכך הלכו והתחדדו דיעותיו השמאלניות וגברה ביקורתו על המתרחש בקולומביה, ארץ מולדתו. במובן מסוים, החליט מארקס על גלות מרצון וחילק את זמנו בין פריס, ניו יורק, ברצלונה, הוונה ומקסיקו.

עמדותיו הפוליטיות של מארקס עמדו לו לא פעם לרועץ. בקולומביה נחשב לאישיות לא רצויה עד לתחילת שנות ה-80, וגם בארה"ב לא קיבלו בעין יפה את ידידותו עם פידל קסטרו, שליט קובה.

בשנת 1955 ראה אור ספרו הראשון "סופת שלכת", אשר נכתב כמה שנים קודם לכן. ביצירה זו הופיעה לראשונה מקונדו – העיר הדמיונית שהמציא מארקס ואשר בה התרחשו מרבית עלילות ספריו. כעבור 12 שנים נעשתה פריצת הדרך המשמעותית ביותר שלו כסופר, עם פרסומו של הספר "מאה שנים של בדידות".

על תהליך כתיבתו של הרומן "מאה שנים של בדידות", אשר הוכתר בעיני רבים כאחד הרומנים המופלאים של המאה ה-20, סיפר מארקס בזכרונותיו כי יום אחד במהלך נסיעה משפחתית לחופשה באקפולקו, ניחתה עליו תובנה בקשר לסיפור שאותו חלם לכתוב במשך שנים רבות. הוא חזר מיד לביתו ובמשך 18 החודשים הבאים הסתגר בחדרו וכתב. מקץ שנתיים, ב-1967, יצא הספר לאור ותוך ימים בודדים נמכרו כל העותקים של המהדורה הראשונה.

"מאה שנים של בדידות" הוא רומן המגולל את קורותיה של משפחה אחת לאורך חמישה דורות. כמו בספריו הבאים של מארקס, הוא משקף בסגנונו הספרותי מיזוג של ריאליזם היסטורי וחברתי לצד פנטסיה דמיונית פרועה. הוא משלב יסודות הומוריסטיים לצד חרדה אובססיבית מן המוות ואלמנטים של טירוף ובדידות. ביצירה זו ניתן לזהות את דמותו הציורית של הקולונל ואת הנוכחות המטריאכלית (הנשית) החזקה שאליה התרגל מארקס בתקופת ילדותו.

בשנת 1982 זכה מארקס בפרס נובל לספרות, ואז גם הוזמן על ידי שלטונות קולומביה לשוב לארצו. לטענתו מי שהיה ראוי יותר לקבל את הפרס הוא דווקא הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. ספריו הבאים זכו גם הם להצלחה רבה ותורגמו למספר רב של שפות. נוסף על כתיבתו הספרותית, לא חדל גם מכתיבה עיתונאית ומפעילות חברתית והוא נחשב תומך נלהב של מפלגות השמאל במדינות אמריקה הלטינית.

בשנת 1999 אובחן כחולה סרטן. בראיונות עימו טען כי דווקא המחלה היא בגדר נס שאירע לו, אשר בזכותו התמסר עוד יותר לכתיבה הספרותית. בשנת 2001 פירסם ספר ראשון מתוך טרילוגיה אוטוביוגרפית – "לחיות כדי לספר" ובו גולל בפירוט רב את קורות חייו ואת עיצוב דרכו כסופר, מגיל הילדות ועד לגיל 27 כאשר פירסם את ספרו הראשון. בעיני רבים נחשבת יצירה אוטוביוגרפית זו למתחרה השווה בעוצמתה ובסגנונה לרומן "מאה שנים של בדידות".

עוד מיצירותיו של מארקס: "עיניים של כלב כחול" (אוסף סיפורים קצרים שנכתבו בין השנים 1947 - 1955), "אין לקולונל מי שיכתוב אליו" (1961), "סתיו של פטריארך" (1975), "כרוניקה של מוות ידוע מראש" (1981), "אהבה בימי כולירה" (1985), "על אהבה ושדים אחרים" (1994), "ידיעה על חטיפה" (1996; ספר תעודי העוסק בחטיפות שארעו בקולומביה), "זכרונות מהזונות העצובות שלי" (2004).

לעמוד הפרוייקט - לחצו כאן.