אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות  |  האינדקס  |  ספקים למשרד
|שלום אורח
התחבר
|הירשמו ל-ynet

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet


פסל דוד של מיכלאנג'לו
פסל דוד של מיכלאנג'לו צילום: index open
 
דוד הורג את גולית הפלישתי. איור משנת 1860
דוד הורג את גולית הפלישתי. איור משנת 1860 צילום: ויז'ואל/פוטוס
 
 פורמט להדפסה  הדפס

אתרים נוספים
 לאתר הערוץ האקדמי
 שמואל ב' פרק א': קינת דוד על שאול ויהונתן
 דמותו של דוד לאור ההיסטוריוגרפיה המקראית - מאמר
 שמואל א' פרק י"ז ואילך: הטקסט המקראי ופירושים


ערכים קשורים
 שאול
 פלשתים
 יונתן בן שאול
 עמלק
 אבנר בן נר
 יבוסים
 פיניקים
 אשור
 בבל
 מצרים העתיקה
 שלמה המלך
 תהילים
 הלכה
 בת שבע
 משיחיות
 תלמוד
 פרשנות המקרא
 חז"ל
 מגילת רות
 בעז
 מסופוטמיה
 עשרת השבטים


תחומים קשורים
 יהדות - אישים


 
 
 

דוד המלך


King David

במקרא |  באגדה |  נשות דוד |  מידע נוסף

דוד המלך, המלך השני של ממלכת ישראל המקראית. על פי המקורות המקראיים מלך כארבעים שנה (970-1010 לפנה"ס לערך). נולד בבית לחם יהודה והיה הצעיר בבניו של ישי, ונינם של רות המואביה ובעז. לממלכתו המאוחדת נודעה עמדה של מעצמת ביניים, בין מסופוטמיה ואנטוליה בצפון לבין מצרים בדרום.

 

שם אמו של דוד אינו נזכר במקרא, בניגוד למלכים אחרים. לפי חז"ל אמו היתה נצבת בת עדאל (ב"ב צ"א, רשב"ם). על פי הסיפור המקראי, עשה דוד את שנות נעוריו כרועה צאן, ולימים הצטרף לחצרו של שאול, הראשון במלכי ישראל; הוא התחבב על יהונתן (בן המלך) ונשא לאישה את מיכל בת שאול. במקרא שלושה תיאורים שונים של הופעת דוד על בימת ההיסטוריה, ובכל אחד מהם מוטעמת אחת מתכונותיו הייחודיות: משיחתו למלך על-פי בחירת אלוהים, כשרונו לשורר ולנגן והיותו גיבור מלחמה ולוחם עשוי ללא חת שניצח את גולית הפלישתי. 

 

דוד מנגן בנבל בפני שאול. איור (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

 

השלב הראשון - ממלכת שבטים: תקופה המאופיינת בפעילות צבאית רבה.

השלב השני - ממלכה לאומית: הברית בין דוד לבין שבטי הצפון.

השלב השלישי - מדינה טריטוריאלית מגובשת המקיפה את נחלותיהם של כל השבטים.

השלב הרביעי - מדינה רב-לאומית: לאחר שפרץ דוד את החזית העוינת שממערב לישראל, ערך מספר מסעי מלחמה נגד העמים השכנים ולאחר שהביסם זכו בני ישראל למוצא אל ים סוף. במהלך תקופה זו נאף דוד עם בת-שבע, אשת אוריה החיתי שאותו שלח דוד אל מותו בקרב. על פשע זה הוכיח נתן הנביא את דוד ובישר על עונשו: "לא תסור חרב מביתך עד עולם" (ספר שמואל ב' פרק י"ב פסוק י"ג).

השלב החמישי - אימפריה: במפעל של הרחבת גבולות, הצליח דוד להביס את הארמים, לספח את ארם צובה ואת דמשק. גבולות הממלכה הגיעו עתה עד לנהר הפרת והיא נחשבה למעצמה.

 


במקרא

המסורות על שהותו של דוד בחצר שאול, בריחתו מפניו ונדודיו במדבר יהודה מרמזות על סיפורים רבים שהיו מהלכים בעם על דוד, נושא כליו של שאול. לפי מסורת אחת נלקח אל שאול משום שהיטיב לנגן. מסורת אחרת מייחסת את ראשית הקשרים שביניהם לימי המלחמה בעמק האלה ולנצחון על גלית. בעקבות נצחונותיו האחרים במלחמה נגד הפלשתים התמנה דוד לשר אלף בצבא שאול, התקשר בקשרי נישואין עם בית שאול וקשר קשרי ידידות עזה עם בכור שאול יהונתן. אהבת העם את דוד עוררה את קנאת שאול וזו הביאה לחשש מפני קשר נגד בית המלוכה.

 

דוד ויונתן. איור של גוסטב דורה

מתוך הסיפורים על בריחת דוד מפני שאול ניכרת המציאות המדינית: דוד עמד בראש גדוד מורדים ששכרו בעלי אחוזות כדי להגן על עדריהם. בהעדר תמיכה בו בין אנשי יהודה נאלץ לחפש מיקלט אצל אויבי ישראל: הוא קשר קשרים עם מלך מואב, נעשה לבן חסותו של אכיש מלך גת ואף קיבל מידיו את צקלג. במסגרת הברית עם אכיש אף שקל להילחם לצידו נגד שאול - תוכנית שלא יצאה לבסוף אל הפועל בשל התנגדות מצד ראשי הצבא הפלישתי לצירופו. משלל פשיטותיו על עמלק נתן חלק לזקני יהודה, כדי לרכוש את תמיכתם במאבקו נגד שאול. לאחר מות שאול חזר דוד ליהודה.

איש-בשת בן שאול היה המלך בחסות אבנר בן נר במחניים שבעבר הירדן, כאשר משחו אנשי יהודה את דוד למלך בחברון. לאחר מות אבנר ואיש-בשת באו זקני ישראל לחברון ומשחו את דוד למלך "על כל ישראל". חברון לא התאימה עוד לשמש בירה, בשל מקומה הגיאוגרפי וצביונה השבטי המובהק. דוד כבש אפוא את ירושלים מידי היבוסים וחיסל את המובלעת הנוכרית שהייתה בין הר אפרים להר יהודה.

 

המקרא מסמיך לכך את עליית הפלשתים על ישראל כדי לכבוש את ירושלים, לפי שראו בגיבוש הממלכה סכנה לשלטונם ביהודה. הם לכדו את בית לחם, אך נוצחו בשתי מערכות בעמק רפאים ונהדפו עד בואך גזר. מכאן פרץ דוד את גבול פלשתים והשתלט על השפלה, השרון, הכרמל, נפת דור, עמק יזרעאל ובית שאן. לאחר הסרת איומם של הפלשתים נלחם דוד באויביו בעבר הירדן ובארם, ובתום כיבושיו נכללו שטחי ארץ טוב, מעכה, בית רחוב וארם צובה בממלכתו, שהשתרעה מלבוא חמת (שבצפון בקעת הלבנון) עד אילת ומנהר פרת ועד פלשתים. לדעת רוב החוקרים אין לפקפק במהימנותם ההיסטורית של תיאורים אלה.

דוד ביסס את מלכותו גם על בריתות מדיניות: בעודו יושב בחברון כרת ברית עם תלמי מלך גשור ונשא את בתו מעכה; הברית עם תועי מלך חמת החתי בסוריה נכרתה מתוך אינטרסים משותפים נגד ממלכות ארם; הברית עם חירם מלך צור הוקמה מטעמי מסחר. ברית זו ציינה גם את ראשית חדירתה של התרבות הפיניקית לישראל, שהגיעה לשיא השפעתה במאה התשיעית לפנה"ס. דוד ניצל את חולשת הממלכות הגדולות - אשור ובבל בצפון ומצרים בדרום - כדי ליצור מדינת ביניים חזקה.

 

כיבושי דוד הביאו יתרונות כלכליים ואסטרטגיים רבים לממלכה, אך לפני שהספיקה ללכד את העמים השונים קמו עליה עוררין בצפון ובדרום - בארם ובאדום - והיא התמוטטה בסוף ימי מלכות שלמה. אף על פי כן השכיל דוד להשתלט על הממלכה הנרחבת ולהקים מינהל מסועף, שהתבסס גם על יסודות הדת: הכוהנים נמנו עם פקידי המלכות החשובים ומשפחות לוויים רבות יושבו בערי הלוויים שהיו מרכזי מינהל. דוד קיים בידו סמכות דתית וחילונית ואף היה השופט העליון. בסוף ימיו התנהל מאבק על ירושת הכתר בין אדניה, שהיה בכור בניו של דוד לאחר מות אמנון ואבשלום, לבין שלמה, שדוד הבטיח לו את המלוכה בשבועה שנשבע לבת שבע אמו.

 


באגדה

דוד הוא דמות מרכזית במסורת ישראל ונחשב למלך האידאלי - גיבור מלחמה וגם משורר רגיש שחיבר את ספר תהילים (כישרונו של דוד כמשורר ניכר גם בקינתו המפורסמת על שאול ויהונתן). חז"ל ראו בו גם תלמיד חכם מובהק וסמכות בהלכה. אע"פ כן הוטחה בו ביקורת נוקבת על חטאיו, במיוחד בפרשת בת שבע, גם אם נטו החכמים בד"כ לתרץ את מעשיו; וכך אמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (בבלי, שבת נו, ע"א). במסגרת מהלך זה ניסו חכמים, בין השאר, למצוא פגם באוריה עצמו. כך למשל נטען כי אוריה היה "מורד במלכות", שכן סירב להוראותיו של המלך להישאר בביתו, וכן מכיוון ראה עצמו נאמן לפקודת יואב מפקדו, ולא להוראות המלך. 

 

יחסם של החכמים למלכי בית דוד שונה היה מיחסם למלכי ישראל: שושלת דוד היא הלגיטימית ואף המלך המשיח יהיה מצאצאיו. לפי התלמוד דוד מת בחג השבועות ולכן קוראים בו את מגילת רות, מגילת היוחסין שלו. לפי ספר מלכים א' (פרק ב' פסוק י') נקבר בעיר דוד, אך קברו לא נתגלה. לפי מסורת עממית מימי הביניים נקבר בהר ציון.

 


נשות דוד
כמקובל בתקופה, דוד המלך נישא לכמה וכמה נשים. בניגוד להתייחסות המקראית המקובלת לנשות מלכים, המסתכמת במרבית המקרים באזכור שמן, שלוש מנשותיו של דוד זוכות לתפקיד משמעותי בסיפור המקראי. אלה הן מיכל בת שאול, אביגיל, ובת שבע (באופן טבעי, פרק זה ירחיב אך בעניינן) יחסו של דוד לנשותיו מתואר באופן מורכב, והסיפור בעניין זה מעורר סימני שאלה רבים. הרושם הבסיסי העולה מן הטקסט הוא כי יחסו של המלך אל מיכל היה עוין במידה רבה – לפחות ברוב תקופת נישואיהם. היחס אל אביגיל היה של הערכה ואהדה. היחס אל בת שבע נע בין תשוקה, מחויבות, וייתכן שאף אהבה. לצד כל אלה, יש לזכור את הסייג שהציב לכלל יחסיו עם נשותיו, במסגרת קינתו של דוד לשאול ויהונתן, טרם הפיכתו למלך על ישראל. אפשר שדברי הגעגועים ליהונתן – "נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד. נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל ב', א', כ"ו) – מרמזים על אהבתו המרוסנת, הבלתי שלמה, לבנות זוגו (עם זאת, הקשר בינו לבין בת שבע בא אל העולם לאחר מות יהונתן. מכאן שההשוואה שבקינה אינה רלבנטית לעניין בת שבע).

 

מיכל

 

בת זוגו הראשונה של דוד היא מיכל, בתו של שאול המלך. הנסיבות ברקע הזיווג הן קשות: זמן קצר לאחר שדוד הורג את גלית וזוכה לתהילה שאול חרד למעמדו ולכבודו בקרב העם. הוא מציע לדוד לחבור אליו בקשרי משפחה, באמצעות נישואיו למרב, בתו הבכורה. זיווג זה לא יוצא אל הפועל, שכן מרב נישאת לאדם אחר (עדריאל המחלתי). המקרא מבהיר כי מלכתחילה קיווה שאול שהשידוך, והתפקיד הצבאי הבכיר שיינתן לדוד בעקבותיו, יביא למותו של החתן בקרב עם הפלישתים: "וְשָׁאוּל אָמַר אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי בוֹ, יַד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א', י"ח, י"ז). שאול מוצא מייד חלופה לבת הבכורה, ומציע לדוד את מיכל, בתו השנייה. זאת לאחר שנודע לו על אהבתה ללוחם הצעיר: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" (שמ"א, י"ח, כ'). תאור האהבה מציב את מיכל במקום ייחודי במקרא – היא הדמות הנשית היחידה שהתנ"ך מזכיר את אהבתה לגבר. לעומת אזכור זה, אין כל עדות בסיפור לחיבה כלשהי מצד דוד למיכל.

 

הזיווג בין מיכל לדוד נועד, במובן המוצהר, לקשור קשרי נישואין בין הלוחם לבין בית המלוכה. בכך בוודאי הסתכמה מטרתו של דוד, שלמעשה השתמש במיכל למטרתו הפוליטית. מנגד, מטרתו האמיתית של שאול, המקנא בנער בעל התהילה, היתה ונותרה להביא למותו. לשם כך הוא הכריז על תמורה בלתי אפשרית מצד החתן למשפחת הכלה – 100 ערלות פלשתים: "וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" (שמ"א, י"ח, כ"ה). למגינת לבו, דוד הצליח במשימה ואף שב לשאול עם 200 עורלות. הוא נישא למיכל, והפך לאויבו המר של אביה. זמן קצר לאחר מכן שלח שאול את אנשיו להרוג את דוד.

 

מיכל נאלצה לבחור בין נאמנותה לאביה לבין נאמנותה לבעלה. היא בחרה בבעלה, והזהירה אותו מפני רודפיו. דוד ברח וניצל, אך מיכל נותרה מעתה ולמשך זמן רב בבדידותה. שאול זעם, ובהמשך נראה כי העניש את מיכל בהרחקה מחצרו ובנישואים כפויים לפלטי בן ליש (שמ"א, כ"ה, מ"ד. על פי
פרשני המקרא לא היו אלה נישואים, כי אם קשרי השגחה של הגבר על האישה). גורלה המר של מיכל התעצם שבעתיים לנוכח עיתוי המעשה – רגעים ספורים לאחר הדיווח על נישואיו של דוד עם בת זוגו השנייה אביגיל (על כך בהמשך). 9 שנים שהתה מיכל בבית פלטי בן ליש, עד שהושבה לדוד לאחר המלכתו על ישראל (שמואל ב', ג' י"ג-ט"ו). במשך שנים אלה לא מדווח על כל התעניינות מצד דוד בשלומה, ודאי שלא על ניסיונות לחידוש הקשר מצידו. התחושה העולה מן הכתובים היא כי השנים לא היטיבו עם הקשר, וכי בין השניים שררה עוינות מסוימת. מקורה של תחושה זו בהתעלמות האמורה מצד דוד, אך גם מן הדיווח המקראי על בכיו של פלטי בעת הפרידה המאולצת ממיכל – דיווח המרמז על התפתחותו של קשר חיובי שהתפתח ביניהם בשנות השהות בביתו.

 

"מיכל מסייעת לדוד להימלט משאול, דרך חלון ביתם". איור של גוסטב דורה

 

ביטוי ממשי לעוינות בין מיכל לדוד מגיע בהמשכו של הסיפור, עם הבאת ארון הברית לעיר דוד. במהלך האירוע החגיגי בוחר המלך להצטרף לשמחה והוא רוקד וצוהל יחד עם המון העם. מיכל, שצפתה בו מחלון הארמון, בזה לו על התנהגותו: "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" (שמ"ב, ו', ט"ז). מיכל לא שמרה את תחושותיה לעצמה, ומייד כשפגשה את דוד ביקרה אותו קשות על התנהלותו שאינה תואמת את מעמדו של מלך. בשלב זה מגיע אחד הקטעים הדרמטיים והקשים ביותר שמספק המקרא בכל הנוגע לענייני זוגיות. הן הטענה של מיכל והן תגובתו של דוד מנוסחות בציניות ובחריפות שאין דומה לה: "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּלבֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה." (שמ"ב, ו', כ'-כ"ב). המלך לא הסתפק בתגובה זו, ובחר להרחיק את מיכל מעליו מעתה ועד עולם. המקרא אינו מדווח במפורש על הגזרה, אך ניתן ללמוד עליה מן הפסוק המובא מייד לאחר העימות בין בני הזוג – פסוק המתאר את תוצאותיה של הגזרה: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ " (שמ"ב, ו', כ"ג).

 

הפרשן מלבי"ם (מאיר לייב בן יחיאל מיכאל, מאה 19) מסביר כי בביקורתה על התנהגותו של בעלה כמלך ישראל, כיוונה מיכל להדגיש את נחיתותו ביחס לאביה, המלך שאול, שהקפיד על התנהלותו המכובדת של בית המלוכה. ביקורת משפילה זו היא שהביאה את דוד לפתוח את תגובתו באזכור בחירתו על ידי האל, והעדפתו על פני מלוכת שאול (פירוש מלב"ם לשמ"ב, ו', ט"ז). פירוש זה מגלם את אחד ההיבטים הטרגיים בסיפור חייה של מיכל – העדפת הבעל האהוב בצעירותה חלפה והתחלפה, באכזבתה, בהעדפת האב. אלא שהעדפה זו, ההכרה בטעותה, באה לעולם מאוחר מדי. את אביה לא תוכל עוד לפצות. בעלה הרחיקה מעליו. והיא נותרה בבדידותה.

 

בדידותה וניתוקה של מיכל מענייני הממלכה אפשרו לה לשמש כאומנת ל-5 ילדי אחותה מרב. על פי התלמוד, מסירותה בתפקיד זה עמדה ברקע הקביעה המקראית בדבר היותה האם לילדים אלה: "וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי" (שמ"ב, כ"א, ח'). עדריאל היה בעלה של מרב, ומכאן הסיקו חכמי התלמוד כי התנ"ך אינו מייחס למיכל אימהות ביולוגית על ילדיו, אלא רק את תפקיד האומנת המסורה. לצד זאת, במקום אחר מייחס לה התלמוד ילד משלה. במסגרת אזכור ילדי דוד בעת משיחתו למלך יהודה מצוין גם יתרעם, בן עגלה אשת דוד. בפרשנות התלמודית נקבע כי עגלה היא מיכל, ושיתרעם הוא הבן המשותף לה ולדוד. התלמוד מקשה ושואל כיצד זה ייתכן שהיה לה ילד, שהרי נאמר עליה כי לא זכתה לילד "עד יום מותה" (ראו לעיל). והתשובה: הילד נולד ביום מותה ממש: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה. אמר רב חסדא: עד יום מותה לא היה לה. ביום מותה היה לה" (בבלי, סנהדרין, ב'). פרשנות זו מעט מאולצת, שכן המקרא מייחס את לידת יתרעם לתקופת מלכותו של דוד בחברון, טרם הפיכתו למלך על ישראל – וודאי שטרם העימות בינו לבין מיכל והרבה לפני יום מותה. התלמוד ער לבעיה זו, ומציע כי יתרעם אכן נולד בחברון למיכל (היא עגלה) ולדוד, והפסוק הקובע כי "למיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה" מכוון לתקופה שבין יום העימות בינה לבין דוד ועד יום מותה. גם בפרשנות זו יש קושי מסוים, שכן בעת ישיבתו בחברון ישבה מיכל בבית פלטי בן ליש, כך שהתעברות מדוד המרוחק נראית בלתי סבירה. קושי זה מרמז כי בניגוד לעמדת התלמוד, עגלה לא היתה מיכל, אלא אישה אחרת שישבה בבית דוד בחברון. כך או כך, מנקודת המבט התלמודית ניתן לומר כי על אף נטישתה, מיכל בת שאול נותרה מוקפת בילדי המשפחה – ילד אחד לפחות פרי בטנה, וכן ילדי אחותה.

 

אביגיל

 

בת זוגו השנייה של דוד היא אביגיל, אשת נבל הכרמלי. נבל היה אדם אמיד, בעל מקנה שמנה כ-4,000 ראשי צאן. דוד בתקופה המדוברת חי כנווד, הנמלט מגזירת המלך. חבורת הנוודים המורדים שעמד בראשה התקיימה כאמור מסוג מסוים של "דמי חסות", אשר תמורתם הגנו על המשלמים מפני פורעים ושודדים. נבל, שרועיו זכו להגנת אנשי דוד, סירב לשלם את הנדרש ואף בז למנהיג החבורה. דוד החליט בתגובה לצאת למסע נקמה והרג. אביגיל, ששמעה על ההתרחשויות, פנתה לדוד בתחינה לביטולה של הגזירה. היא הביאה עמה מתנות רבות, ונשאה דברי שכנוע מרשימים במיוחד: ""אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ... חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים... וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. וְהָיָה, כִּי יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה, עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל (שמ"א, כ"ה, כ"ה-ל'). דוד התרשם מן הדברים, ויתר על מסע הנקמה, ושיבח את האישה הדוברת: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי... כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ.. כִּי אִם-נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר... עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ". היה זה נאומה של אביגיל שהרשים את דוד, אך כבר בשלב מוקדם יותר של הפרק מתאר המקרא  את ייחודה, ואת הניגוד בינה לבין בעלה: "וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים" (שם, ג').

 

אביגיל שבה לביתה וגילתה כי בעלה השיכור נמצא בעיצומו של משתה שערך בביתו. בבוקר יום המחרת סיפרה לו על המפגש עם דוד, ובעקבות זאת נכנס נבל הנדהם לסוג של שיתוק. עשרה ימים מאוחר יותר לבו נדם ומת. בשמעו על כך בירך דוד את האל, אשר ביצע עבורו את מעשה הנקמה. מייד לאחר מכן שלח שליחים שביקשו את ידה של אביגיל: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה" (שם, מ'-מ"א). אביגיל הביעה מייד את הסכמתה: "הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ, רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי... וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה" (שם, מ"א-מ"ב).

 

הפסוק הבא מדווח על נישואיו של דוד לאישה נוספת, היא אחינעם. אביגיל ילדה את בנו השני של דוד, כִּלְאָב (שמ"ב, ג', ג'. בספר דברי הימים מצוין כי שם הבן הוא דניאל. ראו בדברי הימים א', ג', א'). אחינעם ילדה את בנו הבכור, אמנון. כמו כן ב-7 שנות מלכותו בחברון נשא דוד את הנשים הבאות: מעכה בת תלמי מלך גשור (אשר ילדה את אבשלום ואת תמר), חגית (אמו של אדוניה), אביטל (אמו של שפטיה), ועגלה (אמו של יתרעם. כאמור, בחז"ל מובאת הסברה הבעייתית כי זוהי מיכל בת שאול).

 

בת שבע

 

בת הזוג שחברה אל דוד בירושלים היא בת שבע. סיפורה התנ"כי של בת שבע נפתח עם תיאור התגלותה לפני דוד המלך, בעת היותה אשת אוריה החתי. דוד חשק בה לאחר שראה אותה מגג ביתו רוחצת, הביאה לארמונו ושכב עמה: ו"ַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ" (שמ"ב, י"א, ד'). משהרתה לדוד נקרא אוריה משדה הקרב, כדי שיהיה עם אשתו וכך ייחשב הילד לשלו. אולם אוריה סירב, ודוד ציווה על יואב שר צבאו להציב אותו בעמדה שבה ייהרג בקרב: "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת" (שמ"ב י"א ט"ו).

 

אוריה אכן נהרג בקרב, ולאחר מותו נשא דוד את בת שבע לאשה והיא ילדה לו בן. אז שלח ה' את נתן הנביא אל דוד, ובמפגש בין השניים הוכיח נתן את המלך על מעשיו הבלתי ראויים. תוכחת הנביא הוצגה באמצעות משל "כבשת הרש". במשל זה תוארו שני אנשים, האחד עשיר, שבבעלותו כמות רבה של צאן ובקר, והשני עני, שבבעלותו כבשה אחת בלבד. הכבשה האחת היתה כל עולמו של העני, והיה לה תפקיד מכריע בחייו ובחיי משפחתו. על פי המשל, האדם העשיר, שנאלץ להעניק לאחד מאורחיו כבשה, בחר שלא לוותר על רכושו. במקום זאת גזל את כבשת העני והעניקה לאורח; דוד, שלא הבין בתחילה את כוונתו של נתן, הכריז עם סיומו של הסיפור כי יש להמית את העשיר בגין העוול שעשה. אז פנה נתן אל דוד ואמר לו כי הוא עצמו החוטא אליו מכוון המשל: "אַתָּה הָאִישׁ... מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (שמ"ב, י"ב, ז'-ט'). נתן הוסיף ובישר לדוד על עונשו - קביעת תקופת מלוכתו כתקופת מלחמות בלתי פוסקות: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד-עוֹלָם" (שם, י').

 

כעונש מיידי על החטא מת הרך הנולד, בנם של דוד ובת שבע. לימים, בעקבות וידויו וחזרתו בתשובה של דוד, ילדה בת שבע בן אחר, שלמה, שהיה יורשו של דוד במלוכה. מאות שנים מאוחר יותר, נאלצו חז"ל וממשיכיהם פרשני התנ"ך להתמודד עם ההיבט הבעייתי באישיותו של דוד כפי שהוא משתקף בסיפור יחסיו עם בת שבע. מביניהם, יש שסינגרו על התנהגותו וניסו להצדיק אותה, או לפחות לספק לה הסבר נסיבתי, ויש שהסתייגו ממנה, ובחרו בעמדה הביקורתית בה נקט נתן הנביא.

בימי זקנתו של דוד, כאשר עלתה שאלת ירושתו, הפך נתן הנביא לבן ברית של בת שבע. הם חברו יחד כדי להזכיר למלך שהבטיח לשלמה את כסאו, ושכנעו אותו להמליך את בנו טרם מותו. בכך הפרו את עצת אלה שביקשו להמליך את אדניה, אחיו החורג של שלמה.

 

אבישג השונמית

 

לצד הנשים שנשאו לדוד, קשר המלך קשים עם כמה וכמה פילגשים, שאת שמן המקרא לא מציין. ומול הנשים, יוצאת מן הכלל היא אבישג השונמית. אף שאין היא נמנית בכל מסגרת שהיא, לא כאחת מנשותיו של המלך ולא כאחת מפילגשיו, דווקא בעניין תפקידה כאישה בימי מלכותו האחרונים בחר המקרא להרחיב במעט.

 

בימי זקנתו סבל המלך מקור בכל חלקי גופו. דבר לא סייע לו, ואנשיו החליטו לצרף למיטתו אישה שתחמם אותו בגופה: "יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א', א', ב'). הנערה המבוקשת נדרשה להיות יפה, וכך נבחרה אבישג: "וַיִּמְצְאוּ, אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד מְאֹד" (מל"א, א', ג'-ד'). אבישג שימשה כסוכנת-מטפלת, ובשעת הצורך הצטרפה למיטתו. עם זאת, מדגיש המקרא, היחסים ביניהם היו נטולי היבט מיני: "וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ" (שם).

 

אחרי מות דוד ביקש אדניה, באמצעות בת שבע, לשאת את אבישג השונמית, ובכך לקבע את מעמדו כיורש עתידי. בת שבע אמנם התערבה אצל בנה שלמה המלך למען אדניה אך ללא הועיל: אף כי שלמה כיבד את אימו והאזין לבקשתה, הוא שלח להרוג את אדניה.

 


מידע נוסף

 

ירושלים של מטה - אילו שברי חרס נשתמרו מהתקופה הכלכוליתית? מתי כבש דוד המלך את ירושלים? איזה בניין קדוש נהרס ברעש אדמה? אנציקלופדיה ynet ורשות העתיקות מציגות - שרידי ירושלים על ציר זמן

לציר הזמן - לחצו כאן.

  

זו הארץ – תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל על ציר הזמן (9,000 לפנה"ס ואילך). פרויקט מיוחד של אנציקלופדיה ynet.

לציר הזמן - לחצו כאן

 

 


יש לכם הערה לערך ?


חזרה לעמוד הקודם
חזרה לעמוד הראשי של האנציקלופדיה

חדשות
דעות
כלכלה
ספורט
צרכנות
תרבות ובידור
רכילות Pplus
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
סרטים
הוט
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
לימודים
מדע
לאישה
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
מרכזי המבקרים
Israel News
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
אנציקלופדיה
באבלס
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
Yschool
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
JumpStarter
יחסים
קהילות
אסטרולוגיה
מעורבות
ירוק
לאשה
דילים
ynetArt
kick
כלכליסט
בלייזר
רכילות Pplus
מנטה
משחקים
mynet
מפות
פרוגי
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
זיכרונט
ידיעות בתי ספר
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
משחקים Games
עברית
דירות חדשות


YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציותTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"םהאתר פועל ברישיון תל"יאקטיב טרייל
as16-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©