סר ארתור קונן דויל

קונן דויל החל לשלוח ידו בכתיבה אחרי תום לימודיו, שכן המרפאה הפרטית שפתח בלונדון לא שגשגה, בלשון המעטה. הוא בחר בסוגת הספרות הבלשית הן משום שחשב כי בדרך זו יוכל לחבר סיפורים שיכניסו לו כסף בלא מאמץ רב, והן משום הערצתו את הסופר האמריקאי אדגר אלן פו. כבר בימי לימודיו התרשם קונן דויל עמוקות מיכולתו של אחד הפרופסורים שלו, ג'וזף בֶּל, להבחין בפרטים זעירים ולהסיק מהם מסקנות מרחיקות-לכת - ממש כמו אוגיסט דיפן, גיבורו של פו. את הכישרון הזה העניק קונן דויל לגיבור הספרותי המפורסם שלו, שרלוק הולמס - בלש פרטי אקצנטרי מאוד, שנון וקר רוח. הולמס מפענח את רוב התעלומות המוצגות לפניו הודות לכושר ההבחנה והניתוח המבריק שלו, ומקדים תמיד את המשטרה בפתרונן; לא אחת מתקשה המספר (ידידו ד"ר ווטסון) לעקוב אחר חשיבתו המהירה.

סיפור הולמס הראשון שלו, "חקירה בשני", התפרסם ב-1887 ונחל הצלחה מידית. סיפורים נוספים באו בעקבותיו, רובם בכתב-העת הספרותי "סטרנד". אך קונן דויל - שהתעשר בזכות הולמס - החל לפתח סלידה מפני גיבורו. לדעתו, פרסומו כמחבר של ספרות בלשית האפיל על כתיבתו החשובה יותר, בעיקר בתחום הרומנסה ההיסטורית והרומנים האוטוביוגרפיים-למחצה שלו בנושאים רפואיים.

ב-1894 החליט קונן דויל "להרוג" את שרלוק הולמס, יחד עם אויבו המר פרופ' מוריארטי. אך ציבור הקוראים התקומם, ודויל נאלץ לכתוב ספרים וסיפורים נוספים על הולמס; האחרון מהם ראה אור ב-1926. בסך הכול התפרסמו ארבעה רומנים ו-56 סיפורים קצרים שבמרכזם דמותו של הולמס. הדברים הגיעו עד כדי כך שסקוטלנד ירד פנה כמה פעמים לקונן דויל וביקש את עזרתו בפענוח מעשי פשע. רבים חשבו כי שרלוק הולמס היה אדם אמיתי, ופנו לכתובת המדומה שסיפק קונן דויל - רח' בייקר מס' 221 ב' בלונדון - כדי לבקש את עזרתו. עד עצם היום הזה יש באנגליה, ובעולם הרחב, מועדונים של מעריצי שרלוק הולמס.

סיבה אחרת לסלידתו של קונן דויל מהולמס, שחשיבותה הלכה ועלתה במהלך השנים, היתה המתח שהתפתח בין דמותו של שרלוק הולמס - אמפיריציסט קר, רציונלי ושקול  - לבין התעניינותו ההולכת וגוברת של אביו הרוחני בספיריטואליזם ובתופעות על-טבעיות אחרות. קונן דויל החל לפרסם ספרים בנושא זה בעשור השני של המאה ה-20, ובהדרגה נעשה הדובר החשוב ביותר של הספיריטואליזם בבריטניה, אם לא בעולם כולו. יש אומרים כי אחת הסיבות שהניעו אותו לדבוק בספיריטואליזם היתה מות בנו הבכור קינגסלי, במהלך שירותו הצבאי, במגיפת השפעת של 1918.

קונן דויל לא התיימר כי הוא עצמו ניחן ביכולת לתקשר עם המתים, אבל התפתה להאמין בכל מתחזה, ונלחם בשצף קצף במבקשים להפריך את אמונתו זו, ביניהם הקוסם הידוע הרי הודיני. אפילו בקהילת הספיריטואליסטים נמצאו רבים שהתנערו ממנו, כאשר פרסם ב-1921 מאמר שהציג ראיות מוחשיות לקיומן של פֵיות (שאליו נלווה ספר שלם על הנושא, כעבור שנה). מדובר במעשה הונאה שזכה לפרסום רב בשעתו - שתי נערות אנגליות טענו כי ראו פיות בגן ביתן, ואף צילמו אותן. מה שהחל כמשובת ילדוּת התפתח לפרשה משלהבת יצרים, שבמהלכה הגן קונן דויל על הצעירות מפני הטוענים כי תצלומי הפיות שלהן היו מזויפים. 

ארתור קונן דויל הלך לעולמו ב-1930 בביתו הכפרי בססקס. שבוע אחרי מותו ערכו בני משפחתו סיאנס המוני בהשתתפות אלפי אנשים ברויאל אלברט הול בלונדון; המדיומית, אסטל רוברטס, טענה כי עלה בידה לתקשר עם רוחו של המנוח.

לכתבה המלאה - לחצו כאן. 

בלי חוכמות - ב"שרלוק הולמס" הופך גאי ריצ'י את הבלש האינטלקטואל לבריון ביבים אינפנטילי. בזכות המשחק המצוין של רוברט דאוני ג'וניור והצנעת השטיקים הילדותיים של הבמאי, זה אפילו מהנה למדי. ביקורת סרט, מתוך אתר Ynet.

לכתבה המלאה - לחצו כאן.