טֶמפּלֶרים, כת אֶסְכָטוֹלוֹגִית
נוצרית
שהוקמה בגרמניה
באמצע המאה ה-19. חבריה קראו לעצמם על שם בית המקדש
("טמפל") והחליטו להתיישב בארץ ישראל, כדי להגשים בה את חזון אחרית הימים
של הנביאים.
מייסד הכת היה תיאולוג גרמני בשם כריסטוף הופמן, שחי ופעל באמצע המאה ה-19, וחלם על יצירת חברה נוצרית חדשה (לה קרא - "עַם האל"), שתתבסס על עבודת האדמה ועל עבודת האלוהים בארץ ישראל, ותכשיר אותה לבואו של המשיח. מרכז פעילותו היה במדינת וירטמברג שבגרמניה. ב-1854 הקים הופמן אגודה ציבורית "לכינוס עם האל בירושלים", ולאחר מספר פילוגים פנימיים בה, הקים עם כמה מחברי האגודה כת חדשה שנקראה הטמפלגזלשאפט ("אגודת ההיכל"), ובקיצור הטמפלרים. ב-1868 הגיע הופמן לארץ, ובעקבותיו עלו חברי כת נוספים. ב-1875 הגיע מספרם בארץ ל-750 איש.
בית קבלר מס' 5 בשרונה (באדיבות: מיכאל עמית וביתמונה)
| גלריית תמונות |
|
| שרונה: המושבה שהפכה לקריה |
|
תמונות וזכרונות מחיי הטמפלרים, הקהילה החקלאית הראשונה שהוקמה בלב תל אביב וגורשה בתקופת המנדט |
| לגלריית התמונות - לחצו כאן |
|
|
|
במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (אז הגיעה קבוצה נוספת של טמפלרים לארץ) הקימו הטמפלרים בארץ מספר יישובים חקלאיים ועירוניים למחצה ובהם: שרונה (כיום הקריה בתל-אביב), וילהלמה ליד לוד, בית לחם הגלילית והמושבה הגרמנית ולדהיים (כיום אלוני אבא) בגליל,
ומספר שכונות עירוניות, כגון "המושבות הגרמניות" בחיפה ובירושלים.
הטמפלרים הביאו עימם לארץ ישראל מספר חידושים טכנולוגיים בתחום החקלאות (כך לדוגמא בנו במושבה שרונה את אחד ממכוני המים המודרניים הראשונים בארץ), ובכך תרמו במידה לא מועטה להתפתחות המשק החקלאי בארץ ישראל. כמו היתה להם השפעה על הארכיטקטורה ועל הבנייה בארץ. את המושבות עיצבו הטמפלרים בהשראת יישובים כפריים בגרמניה. במושבה וילהלמה למשל, כמו ברוב המושבות הטמפלריות, נבנו שני רחובות ראשיים החוצים זה את זה ויוצרים צורת צלב, עליו נבנה המרכז הציבורי - בית המרזח, בית הספר ובית העם. לאורך הרחובות ניטעו איקליפטוסים. הבתים נראו כבתי איכרים בכפרים גרמניים, בתוספת התאמות לאקלים הים תיכוני, כמו המרזבים שנבנו לאורך הקירות וניקזו את המים אל המרתף. מאחורי הבתים נבנו רפתות גדולות מאבן.
בניין במושבה הטמפלרית שרונה, כיום הקריה בתל אביב (צילום: עומר הכהן)
עם כיבושה של ארץ ישראל בידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלו
הטמפלרים, שהיו נתיני מדינת האויב, גרמניה, אולם לאחר זמן מה הורשו לחזור לארץ. עם חזרתם הקימו כמה מהם משקים חקלאיים אמידים. בסוף שנות ה-20 נמצאו בארץ כ-1,400 טמפלרים, רובם המוחלט ילידי הארץ.
עד לעלייתה של התנועה הנאצית לשלטון בגרמניה, שמרו הטמפלרים על יחסי שכנות ומסחר שלווים יחסית עם שכניהם היהודים והערבים. עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון החלה גרמניה לפעול למען הגברת התמיכה במפלגה הנאצית בקרב הגרמנים בארץ ישראל: בני הנוער הטמפלרים נשלחו למחנות קיץ בגרמניה, וב-1937 היו רובם חברים בתנועת הנוער הנאצית "היטלר יוגנד". גם המורים עברו הכשרה נאצית. דגלים עם צלבי קרס התנוססו בחלק מהמושבות, וחלק מהתושבים אף התגייס לצבא הגרמני. בהתאם לכך נפגעו יחסי הטמפלרים עם האוכלוסייה היהודית; כך למשל הכריזו מוסדות היישוב הציוני חרם על תוצרת החלב של הטמפלרים.
בית ניף מס' 44 בשרונה (באדיבות: מיכאל עמית וביתמונה)
| ציטוט |
|
| מתוך עיתון הטמפלרים - די וארטה די טמפלס, 1933 |
|
"אל לנו לשכוח שאנחנו חיים בארץ לא גרמנית, בקרב אוכלוסייה לא גרמנית, ושמשימתנו בארץ ישראל אסור שיהיה לה אופי פוליטי". |
|
|
|
|
ב-1938 היו בארץ 1,500 טמפלרים שהחזיקו בבעלותם כ-27,500 דונם אדמה. משפרצה מלחמת העולם השנייה
עזבו כ-400 מהם את הארץ. את הנותרים קיבצו הבריטים בתנאי מעצר בווילהלמה ובבית לחם הגלילית. מאוחר יותר גורשו לאוסטרליה ולגרמניה. אחרי המלחמה לא חזרו לארץ.
רכושם ואדמותיהם של הטמפלרים הופקדו בידיו של "האפוטרופוס על נכסי האויב" והפכו לאדמות מדינה עם הקמתה של מדינת ישראל ב-1948. ערכם הובא בחשבון בהסכם השילומים
של מדינת ישראל עם גרמניה.
הדפס
