מנוע דיזל

מבנה מנוע דיזל

מנועי דיזל יכולים גם הם להיות בעלי ארבע פעימות (השכיחים יותר) או שתיים. גם בהם גלילים, בוכנות ושסתומים, אבל אין בהם מצתים. במקום זאת, שסתום היניקה מזרים לגליל אוויר בלבד, שאותו דוחסת הבוכנה. לפי חוקי הגזים, דחיסת האוויר (הקטנת נפחו) מעלה את הטמפרטורה שלו, וכאשר מוזרקת כמות דלק לראש הגליל בשיא הדחיסה, הוא ניצת ומספק את פעימת העבודה.

שאר מערכות המנוע דומות לאלה של מנוע הבנזין.

יתרונו הגדול של מנוע דיזל בכך שאין לו צורך בבנזין, והוא יכול להשתמש בסוגים זולים יותר של דלק נוזלי; רוב מנועי הדיזל מופעלים בסולר - מקטע כבד יותר של תזקיק נפט - אך למעשה הם יכולים להשתמש גם בדלקים רבים אחרים, ואפילו באבקת פחם כתושה היטב. מלבד זאת, עלות תפעולו ושל מנוע כזה נמוכה יחסית, וקל יותר להגיע בו ליחסי דחיסה גבוהים, המספקים מומנט גבוה יותר. משום כך, רוב המנועים ה"כבדים" - בקטרי רכבת, בספינות ובמפעלי תעשייה, בין היתר - הם מנועי דיזל, וכן במכוניות כבדות ממכוניות הנוסעים הרגילות, כלומר משאיות, אוטובוסים וכדומה.

עד לאחרונה, חסרונו הגדול של מנוע דיזל היה בתחום איכות הסביבה - זיהום אוויר ורעש גרועים מאלה של מנוע הבנזין. אולם ננקטו צעדים שונים כדי להתגבר על הבעיה, וכיום מתפשט השימוש במנוע זה גם אל מכוניות הנוסעים.

מנוע טורבו-דיזל במפעל, 1961 (צילום: Gettyimages Imagebank)

מגבלה חשובה על פעולתו של מנוע דיזל רגיל נובעת מהעובדה שכמות האוויר הנכנס לתוכו בפעימת היניקה אינה גדולה, ומכיוון שכמות הדלק המוזרקת תלויה בכמות האוויר שבגליל, יש גבול לכמות הדלק שניתן להזריק למנוע בכל פעימה, ולפיכך, להספק המנוע. כדי להתגבר על מכשלה זו, מצוידים מנועי דיזל רבים במגדש (charger) - התקן המזרים למנוע אוויר דחוס בפעימת היניקה, ולפיכך מאפשר הזרקת כמות גדולה יותר של דלק, ומעניק למנוע הספק גדול יותר. הסוג השכיח ביותר של מגדש הוא מדחס המופעל על ידי טורבינה שאותה מסובבים גזי הפליטה לפני צאתם מהמנוע. זהו מגדש הטורבינה (turbocharger), המשפר במידה ניכרת את יעילות המנוע ואף תורם לחיסכון בדלק, במונחי ליטר לק"מ.

יש גם סוגים אחרים של מגדשים, אבל מגדש הטורבינה הוא הנפוץ ביותר, והוא מותקן כיום ברבים ממנועי הדיזל הפועלים במשאיות ובמכוניות נוסעים. אלה מכונים בפי כול "מנועי טורבו-דיזל".