בנג'מין הריסון (1833 - 1901), הנשיא ה-23 של ארה"ב
(1889 - 1893).
בנג'מין הריסון נולד באחוזתו של סבו במדינת אוהיו.
בנם של ג'ון סקוט הריסון (John Scott Harrison) ואליזבת אירווין הריסון (Elizabeth Irwin Harrison). את שנות ילדותו עשה בחווה המשפחתית מרחק כמה ק"מ ממקום הולדתו. הריסון היה נצר למשפחת פוליטיקאים אמידה מוירג'יניה. נקרא על שם אבי סבו בנג'מין הריסון, מחותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב.
סבו ויליאם הנרי הריסון
היה הנשיא ה-9 של ארה"ב ואילו אביו (שהיה חקלאי רוב חייו) כיהן כחבר קונגרס למשך שתי כהונות.
למרות ייחוסו המשפחתי נאלץ אביו של הריסון לעמול קשה למען פרנסת המשפחה ובקושי רב הצליח לממן את לימודיו האקדמיים של בניו. לאחר שנתיים במכללה לחקלאות עבר הריסון לאוניברסיטת מיאמי באוהיו וב-1852 סיים את לימודיו בהצטיינות. שנה לאחר מכן נישא לקרוליין ליווניה סקוט (Caroline Lavinia Scott). לזוג נולדו בן ובת.
הריסון היה נוצרי אדוק ואף שקל בתום לימודיו להפוך לכומר, אולם לבסוף בחר במשפטים והחל להתמחות בעריכת דין במשרד עורכי דין באוהיו. ב-1854 הוסמך כעורך דין. באותה שנה עקר עם משפחתו לאינדיאינפוליס באינדיאנה,
שם הקים משרד עורכי דין מצליח.
למרות הסתייגותו של אביו החליט הריסון לפתוח בקריירה פוליטית. הוא הצטרף למפלגה הרפובליקנית
וזמן קצר לאחר מכן זכה במינוי כעוזר לתובע העירוני. ב-1857 מונה לתובע העירוני ובמקביל המשיך לבנות את מעמדו הפוליטי במפלגה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית
גוייס לצבא ארה"ב והוצב כמפקד יחידת מתנדבים באינדיאנה (70th Indiana Volunteer Infantry Regiment). בתפקיד זה השתתף במספר קרבות קשים ועקובי דם. על תפקודו באחד מהם זכה בעיטור לשבח.
ב-1864 שוחרר משירותו הצבאי ושב לעסוק בעריכת דין. ב-1876 התמודד והפסיד בבחירות למשרת מושל אינדיאנה. ב-1881 נבחר לכהן בסנאט של ארה"ב, שם פעל להגן על בעלי חוות ושבטים אינדיאנים
מפני מדיניות הנדל"ן הדורסנית של חברות הרכבות (שסללו באותה עת מסילות לאורכה ולרוחבה של ארה"ב) ,כמו כן תמך בחיזוק האכיפה הפדרלית על חברות הרכבת. הוביל את העברתה של אלסקה
לשלטון אזרחי וכן את הפיכתה של דקוטה למדינה בארה"ב.
באותן שנים נודע הריסון כאדם מוסרי הדבק בעקרונותיו, בעל מזג נעים, סקרנות אינטלקטואלית רבה, זיכרון יוצא דופן וכושר רטורי מרשים. תכונות אלו ופעילותו הנמרצת כמחוקק חיזקו את מעמדו הפוליטי במפלגה והקנו לו פרסום כלל-ארצי, עם זאת ב-1886 הפסיד בבחירות לכהונה נוספת בסנאט.
בועידת המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ב-1888 זכה הריסון במינוי כמועמד המפלגה לנשיאות. לבחירתו סייעו יחוסו המשפחתי, המוניטין שיצא לו כפוליטיקאי הגון ובסיס התומכים שגייס בזמן כהונתו בסנאט. לצידו נבחר לוי מורטון (Levi Morton) כמועמד לסגן נשיא.
בתחילת מערכת הבחירות נחשבה מועמדתו לבעלת סיכויים נמוכים אל מול יריבו, מועמד המפלגה הדמוקרטית והנשיא המכהן גרובר קליוולנד,
לא מעט בשל הופעותו החיצונית שלא היתה מרשימה במיוחד ואופיו המרוחק. אולם בזכות תמיכתו בהעלאת תעריפי המכס
בארה"ב (הסוגיה המרכזית באותה עת) עברו הצבאי וכושר הנאום בו ניחן הצליח הריסון לשפר את סיכוייו במידה ניכרת. בבחירות עצמן זכה הריסון בכ-100,000 קולות בוחרים פחות מקליוולנד, אך זכה ביותר קולות אלקטורים (קולות במועצת נציגי הבוחרים) 233 מול 168 לקליוולנד.
ב-1890 חתם הריסון על חוק הפנסיה ליוצאי צבא ארה"ב במלחמת האזרחים (Dependent Pension Act), חוק אותו עצר קליוולנד מספר פעמים. באותה שנה חתם גם על חוק ההגבלים העסקיים האמריקני, הידוע בכינוי "חוק שרמן" (Sherman Antitrust Act), חוק האוסר על קשירת קשר שיש בו לפגוע בתחרות המסחרית, ונועד להבטיח את קיומה של תחרות חופשית בשוק הפרטי. הריסון הוביל גם מהלך לחיזוק כוחות הצי האמריקני באמצעות בניית אוניות משוריינות והקמת בסיסים אמריקניים ברחבי הגלובוס.
בהתאם לעמדתו במהלך הבחירות אישר את הטלתם של מכסי מגן גבוהים (McKinley Tariff Act) במיוחד על סחורות מיובאות, מהלך שפגע לא מעט בתמיכה הפוליטית בממשלו וב-1892 התבטא בנצחונה של המפלגה הדמוקרטית
בבחירות לקונגרס. בשנתיים הנותרות לממשלו לא הצליח הריסון להעביר חקיקה משמעותית בקונגרס.
עיקר הישגיו של ממשל הריסון נרשמו בתחום מדיניות החוץ. הוא תמך ביוזמתו של שר החוץ ג'יימס בליין (James Blaine)להקמתו וכינוסו של הקונגרס הפאן אמריקני של הרפובליקות הלטיניות בוושינגטון (1889, 1890) בו לובנו סכסוכים אזוריים ובוסס שיתוף פעולה בין מדינות היבשת. כמו כן הצליח ממשל הריסון ליישב סכסוך עם בריטניה על זכויות דייג, סכסוך נוסף עם גרמניה אודות השליטה בסמואה,
ולחזק את השפעתה הבינלאומית של ארה"ב באמצעות חתימת הסכמי סחר הדדיים עם מספר מדינות.
כאשר מלכת הוואי
הביעה התנגדות למעורבות כלכלית אמריקנית בארצה, אישר הריסון ב-1893 לשגריר ארה"ב בהוואי לתמוך בהפיכה נגד שלטונה של המלכה, אשר בסופה הושג הסכם על סיפוחם של איי הוואי לארה"ב. ההסכם הובא לאישור הסנאט, אולם ההצבעה התקיימה רק לאחר תום כהונתו של הריסון ויורשו בתפקיד הנשיא קליוולנד ביטל את ההסכם בטענה כי הפעולה האמריקנית היתה מבישה.
לקראת הבחירות לנשיאות ב-1892 זכה הריסון במינוי כמועמד המפלגה הרפובליקנית והתמודד על כהונה שנייה מול קליוולנד ומול מועמד המפלג הפופוליסטית ג'יימס ב. ויבר (James B. Weaver). הריסון נאלץ באותה עת לטפל באשתו החולה (אשר נפטרה שבועיים לפני הבחירות), וכמעט ולא השתתף במסע הבחירות. יריבו קילוולנד, במחווה הומנית, סירב אף הוא לעסוק בכך.
סוגיית תעריפי המכס עמדה גם הפעם במרכז מערכת הבחירות. מצבה הכלכלי של ארה"ב בסוף כהונתו של הריסון העלה בציבור האמריקני את החשש כי מדיניות הממשל בתחום זה היתה שגויה.
ביולי 1892 פתחו פועלי מפעל הברזל הומסטד בפנסילווניה (Homestead Steel Works), שהיה בבעלותו של איל התעשייה אנדרו קרנגי,
בשביתה. עימות שהתפתח בין השובתים לאנשי ביטחון של המפעל הפך לאלים במיוחד, וכלל ירי שהביא למותם של מספר מפגינים. השביתה פוזרה רק באמצעות כוחות צבא ששלח מושל פנסילווניה לעיר. אירועי השביתה פגעו קשות בתמיכה הציבורית בממשלו של הריסון והביאו ככל הנראה לנצחונו של קליוולנד בבחירות (277 אלקטורים לקליוולנד לעומת 145 להריסון).
בתום כהונתו שב הריסון לאינדיאנה וחזר לעסוק בעריכת דין. כמו כן הרבה לעסוק בכתיבת מאמרי דיעות, אותם כינס ב-1897 לספר "This Country of Ours" (בתרגום חופשי - המדינה שלנו). ב-1901 פירסם ספר נוסף בשם "השקפותיו של נשיא לשעבר" (Views of an Ex-President). ב-1899 שימש כיועץ לונצואלה
במו"מ שניהלה המדינה עם גיאנה.
| נשיאי ארצות הברית |  |
|
ב-1895
בהיותו בן 62 נשא הריסון לאשה את מרי לורד דימיק (Mary Lord Dimmick), אחייניתה של אשתו הראשונה. לזוג נולדה בת אחת. ב-1910 נפטר מדלקת ריאות.
הדפס
